הקדמה

א ני יכול להתחקות בקלות אחר מקור העניין שלי במחקר על אודות ההיסטוריה של משפחתי. היה זה ערב אחד בחודש יוני, בשנת 1999, בעת ארוחת ערב בחברת קבוצה של חוקרים מכל רחבי העולם, בסיומו של מפגש מומחים בתחום העזרה העצמית באוניברסיטה העברית בירושלים. ישבתי לצד שני חוקרים מגרמניה וכן לצד עמיתי וידידי דוד בר-גל. שיחתנו נסבה סביב ההטרוגניות של החברה הישראלית, המורכבת ממהגרים מארצות שונות. או אז שאל אותי אחד מהחוקרים הגרמניים מהיכן מגיעה משפחתי וסיפרתי לו שאמי נולדה בברלין וסבתי באה מן העיירה מוגילנו (Mogilno) במחוז פוזן (Posen). דוד, פסיכולוג חברתי במקצועו, העיר ביובש שגם קורט לוין (Kurt Lewin) נולד במוגילנו. חשתי שידיי מתכסות עור ברווז, משום ששם נעוריה של סבתי היה לא אחר מאשר לוין, וגם נכתב בצורה זהה בלועזית. המחשבה שיכול להיות לי קשר משפחתי לאותו מדען דגול ריגשה אותי מאוד.

אותה ארוחה, אותה השיחה, הן שהעירו את התעניינותי במקורותיה של משפחתי. עד אז לא ממש התעניינתי. גדלתי במדינת ישראל בתקופה שבה נהוג היה להדגיש את הזהות הישראלית שלנו. העולים שהגיעו מן ה"גולה", עם המבטאים והבגדים המוזרים שלהם, היו בעינינו אנשים נחותים משהו. חשבנו (וכך גם חונכנו) שדרך חייהם הייתה שייכת לעבר ואנחנו היינו אלה שבונים דרך חיים חדשה לעם היהודי במדינה העצמאית שלו ושערכי הגולה וצורות ההתנהגות הגלותיות לא מתאימות באופן בסיסי למשימה שעמדה בפנינו.

קורט לוין

קורט צדק לוין (9 בספטמבר, 1890 – 12 בפברואר, 1947) היה פסיכולוג גרמני-אמריקני שנודע כחלוץ בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הארגונית והיישומית המודרנית. לוין מוכר על-ידי רבים כ״מייסד של תחום הפסיכולוגיה החברתית". הוא נולד ב-1890 למשפחה יהודית במוגילנו, פולין (אז מחוז מוגילנו, חבל פוזן, פרוסיה). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא גרמניה. בעקבות פציעה עבר לאוניברסיטת ברלין לצורך השלמת הדוקטורט שלו. לוין היגר לארצות הברית באוגוסט 1933, שם עבד באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטת איווה. בהמשך הפך למנהל המרכז לדינמיקה קבוצתית במכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (MIT). במהלך תקופת עבודתו ב-MIT נתבקש לעזור במציאת דרך יעילה למיגור דעות קדומות על בסיס גזע ודת. הוא הקים סדנה לצורך עריכת ניסוי ב״שינוי״. סדנה זו היוותה את הבסיס למה שלימים נודע כ-sensitivity training, או אימונים לפיתוח רגישות. בעקבות זאת נוסדו ב-1947 מעבדות האימון הלאומיות (National Training Laboratories) בבית-אל שבמדינת מיין, ארה״ב. קרל רוג׳רס האמין כי שיטה זו היא ״ככל הנראה ההמצאה החברתית המשמעותית ביותר של המאה.״ לאחר מלחמת העולם השנייה היה לוין מעורב בשיקום הפסיכולוגי של עקורים. היה מבין המייסדים של כתב העת Human Relations של מכון טוויסטוק. לוין לימד לתקופה באוניברסיטת דיוק. ב-1947 נפטר מהתקף לב בניוטונוויל, מסצ'וסטס, שם נקבר.

אבל ברמה האישית, לנתק את עצמך מדרך המחשבה וההתנהגות של העבר איננו עניין קל למשפחה שהגיעה מגרמניה. העולים מגרמניה הביאו לארץ לא רק את הידע והמומחיות המקצועיים, שהתבררו כקריטיים בבניית התשתיות החברתיות, התעשייתיות, הפיננסיות, המשפטיות ואחרות במדינה, כי אם גם ערכי תרבות ודפוסי התנהגות, שבלטו בהשוואה לאלו של עולים ממקומות אחרים. כך, בבית דיברו גרמנית, קראו ספרות גרמנית, שמעו מוזיקה קלאסית ברדיו והעדיפו לאכול מאכלים גרמניים כגון Bratkartoffel (תפוחי אדמה מתובלים ומטוגנים), Kartoffelsalat (סלט תפוחי אדמה), Kartoffelpuffer (לביבות תפוחי אדמה), Sauerkraut (כרוב כבוש) ו- Rotkohl (כרוב אדום) על פני חומוס, טחינה ומטעמים מפולפלים אחרים. מובן שחוסר ההתאמה בין מה שחווינו בבית לבין המציאות שבחוץ גרמה לחיכוכים בין-הדורות. בזמן שגדלתי לא היה זה מצב ייחודי למשפחה שלנו או למשפחות העולים מגרמניה: כמעט לכל הילדים סביבי היו הורים שעלו ממקום זה או אחר, וחיכוכים כאלה היו קיימים בכל בית, בכל משפחה כמעט.

אלא שזה בא לידי ביטוי בדרכים שונות במשפחות שונות. אני אוכל לדבר על משפחתי שלי בלבד. במדינות רבות שאוכלוסיותיהן מורכבות ממהגרים מדברים ההורים בשפת אימם כדי שהילדים לא יבינו מה הם אומרים. אצלנו היה המצב הפוך: ההורים דיברו ביניהם ועמנו בגרמנית כדי שנבין את השפה ונלמד אותה, והיו מאוכזבים כאשר ענינו להם בעברית. למעשה, משום שגדלתי בבית סבי וסבתי, לא דיברתי עברית כלל עד שהלכתי לגן הילדים בגיל חמש. דודתי אינגה (Inge), שהתגוררה גם היא באותה דירה קטנה בחיפה בימים ההם, זוכרת שכילד בן 4 או 5 נהגתי לתקן את שגיאות הדקדוק שלה כאשר דיברה גרמנית…

עם זאת, אף על פי שלא היינו יכולים להימנע מדיבור גרמנית, או לפחות מהבנת השפה כשרצינו לדבר עם בני משפחתנו, אפשר לומר שלא ממש עניין אותי לשמוע סיפורים "משם". אני זוכר את אלבומי התמונות המשפחתיים (בשחור ולבן), שבהם הודבקו התמונות בתוך מדבקות פינתיות, שהוריי שמרו עליהם ועלעלו בהם מדי פעם בפעם. ברור שהיו שם תמונות מימי ילדותם בגרמניה, בחברת בני משפחתם המורחבת. התמונות של אמי בחברת הוריה ואחיה (שאותם הכרנו) עניינו אותי. האנשים האחרים, שלא היו מוכרים לי, ושכפי שהתברר לי הרבה יותר מאוחר, נרצחו כולם (מלבד אחת) בשואה, עניינו אותי הרבה פחות. בישראל בשנות החמישים, ועמוק לתוך שנות השישים, לא דיברו באופן גלוי על אודות מה שהתרחש ליחידים אי אילו ואחרים בימי הנאצים. השיח היה על הכלל, לא על הפרט – ששת המיליון שנרצחו. באווירה זו היה קשה לניצולים לדבר על מה שארע להם. רק בתקופה מאוחרת יותר, בשנות השבעים, השתנתה הגישה הזו והישראלים הפכו יותר מודעים, לא רק ל"רצח של שישה מיליון יהודים" באופן כללי, כי אם לגורלו של אדם או משפחה מסוימים באירופה, על הזוועות שחוו לפני שנרצחו ועל דרך ומקום הרצחם. משפט אייכמן (1961-62), הקמת מוזיאון יד ושם, המחקר והספרות בנושא השואה (ספריהם של פרימו לוי, אלי ויזל, יומנה של אנה פרנק) וכן מסעות לאושוויץ בבית הספר התיכון הביאו לשינוי בתפיסה. כישראלי, חוויתי כמובן, את השינוי הזה באוריינטציה כלפי השואה, אבל בימים ההם לא קשרתי זאת בצורה מודעת עם גורלה של משפחתי; לא קישרתי בין הידע הכללי לעובדה שגם אנחנו איבדנו קרובי משפחה שם ואז. כיום, במבט לאחור, אני מבין שכנראה רציתי להדחיק מחשבות מסוג זה. ואני חושב שלא הייתי היחיד במצב זה, משום שאינני זוכר אפילו מקרה אחד שבו גורל בני משפחתנו (אחיהם של סבי ושל סבתי ומשפחותיהם – הדודים, הדודות, האחיינים והאחייניות של אמי, וכמובן גם של אחיה ואחיותיה) עלה לשיחה באירוע משפחתי כלשהו.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, רק בחודש אוגוסט 1999, כחודשיים לאחר אותה ארוחה שעוררה את העניין במשפחתי, התרחשה השיחה הראשונה ביני לבין אמי בנושא זה. וזה קרה משום שסיפרתי לה על "הגילוי" שיתכן שיש לנו שורשים משותפים עם מדען בעל חשיבות ראשונה במעלה. היא הייתה אז בת שמונים; שנתיים לאחר מכן היא החלה לגלות סימנים ראשונים של מחלת האלצהיימר, אשר גרמה בסופו של דבר למותה בשנת 2007. זו הייתה אפוא הזדמנות כמעט אחרונה לשיחה כזו. היא קראה לי ואמרה שברצונה למלא דפי עד לקרובי משפחתה שנרצחו על ידי הנאצים ולהגישם למוזיאון יד ושם. היא ביקשה ממני לעזור לה בכך ועשיתי זאת. הייתה לה רשימה של בני משפחתה שנרצחו וגם רישומים של המקומות שבהם נרצחו. המידע שהיה ברשימה זו בעניין מקום מותם היה נכון רק חלקית, כפי שגיליתי מאוחר יותר ממסמכים רשמיים, אך עצם קיומה מוכיח שלמשפחה היה מידע על קרוביהם שנספו, אף על פי שמידע זה מעולם לא עלה לשיחה עמנו.

כאשר דוד בר-גל שילח אותי אל מסע החיפוש אחר קשריי עם קורט לוין, טרם חזיתי מול עיניי מפגש עם השואה. אחרי ככלות הכול, קורט לוין נולד בשנת 1890 במוגילנו, וסבתי, אמה גוטפלד (Emma Gottfeld) לבית לוין (Lewin) נולדה בשנת 1895, זמן רב לפני ימי הנאצים. אם אכן בני משפחה אנחנו, חשבתי לעצמי, עלי לחפש אחר מידע לפני תקופה זו, בתקופה שבה אוכל למצוא קרוב משפחה משותף; על כן למעשה נראה הפרויקט שלי כפרויקט היסטורי על המאה התשע-עשרה, יתכן שאף על המאה השמונה-עשרה. בראש ובראשונה התמקדתי באיזידור לוין (Isidor Lewin), סבא-רבא שלי, שהיה אביה של סבתא אמה ושהייתה לו חנות בגדים במוגילנו – בכך הסתכמו ידיעותיי עליו. ניסיתי לתור אחר אבות אבותיו בתקווה למצוא קשר בינם לבין קורט לוין. נסעתי למוגילנו בספטמבר 2000 ובדרכי עצרתי בברלין, שם ביקרתי את קברם של איזידור ורעייתו ג'ני (Jenny) בבית העלמין היהודי וייסנזה (Weissensee), שם נקברו. במוגילנו, שהיא עיירה קטנה בפולין במחוז פוזן, או פוזנן (Posen/Poznan), חיפשתי, בסיוע מדריך פולני, אחר חומרים ארכיוניים של רישומי לידות, נישואין, פטירות. ארכיונים כאלה נמצאים בערי מחוז גדולות יותר, כמו בידגושץ׳ (Bydgoszcz),לשעבר ברומברג (Bromberg) אינווברוצלאב (Inowroclaw) הידועה גם בשם הוהנזלצה (Hohensalza) וכן טורון, או טורן (Torun/Thorn). מחוז פוזן היה חלק מן הקיסרות הגרמנית עד לסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הועבר (הוחזר) לפולין, כך שהרישומים מהתקופה ההיא הנמצאים בארכיונים אלו הם בשפה הגרמנית, כתובים לעיתים בכתב גותי. הבנתי שייקח לי חודשים להשלים את החיפושים שלי בדרך זו ושאזדקק לעזרת מומחים. הבנתי גם שהסיכויים למצוא קשר לקורט לוין קלושים. לא היה לי לא הזמן ולא המשאבים לכך. מעבר לכך, ממה שקראתי על אבותיו של קורט לוין, הבנתי שאף על פי שעשויים להיות לנו אבות משותפים אי שם בראשית המאה התשע-עשרה, לקרובי משפחתו הישירים של קורט לוין (האב לאופולד (Leopold), הסב צדק (Zadek)), שהתגוררו במוגילנו, אין קשר משפחתי ישיר לאיזידור לוין שלנו. מכך הסקתי שבעיירה קטנה כמו מוגילנו, שאוכלוסייתה היהודית מנתה כ-150 איש, היו ככל הנראה שתי משפחות לוין. יתכן שהיה להן אב קדמון משותף (על כך יורחב בהמשך), אך הוכחה לכך דורשת מחקר מעמיק יותר.

בנקודה זו, בשובי מהמסע לפולין בשנת 2000, הקשר לקורט לוין איבד מקסמו הראשוני ולא היה עוד הבסיס לעניין שלי בתולדות משפחתי. לעניין שלי בהיסטוריה של המשפחה שלנו היה ערך משל עצמו, שלא היה תלוי בקשר אפשרי לקורט לוין. החיפוש לא היה מפני שלמשפחה שלנו הייתה היסטוריה יוצאת דופן – לא היו בתולדותינו אנשים עשירים, לא רבנים נודעים ולא אנשי רוח דגולים שבהם מתגאות משפחות אחרות. ההיסטוריה שלנו עניינה אותי בשל הסיבה הפשוטה שהייתה זו המשפחה שלי.

שלא כמו בימי ילדותי ונעוריי, אז זלזלנו בעברם של הורינו, כעת עוררה ההיסטוריה של משפחתי הקרובה את סקרנותי. אמי ואחיה נולדו בברלין; על כן, במקום לתור אחר חומרים שידריכו אותי אל אבות משותפים עם קורט לוין, משימה שהנחתי בצד לעת עתה, נולד בי עניין בקורותיו של איזידור לוין ומשפחתו הענפה: כיצד קרה שהם מצאו עצמם בברלין ומה עלה בגורלם שם. במקביל התעניינתי גם, מן הסתם, בשורשיו של סבי סאלי גוטפלד; הוא נולד בקולמזה (Culmsee), כיום Chelmza, עיירה קטנה במחוז פוזן.
גיליתי שמחוז פוזן, שהיה במרכז מחלוקת בין גרמניה לפולין במשך 400 שנה לפחות, החליף ידיים פעמים מספר במשך התקופה הזו. כאשר יצאו הגרמנים את האזור כתוצאה מהסכם ורסאי בסיום מלחמת העולם הראשונה והאזור שוב הפך פולני, יהודים רבים עזבו אותו ועברו לגרמניה (בעיקר לברלין ולדרזדן). בין העוזבים היה גם סבא-רבא שלי איזידור לוין, רעייתו ג'ני וילדיהם. הם הגיעו לברלין בשנת 1921; למעשה, שתי בנותיהם הגדולות, שהיו כבר נשואות אז, הגיעו אל ברלין קודם לכן, בימי המלחמה, לפני הוריהן.

המעבר שלהם ממוגילנו לברלין, לשכונת מואביט (Moabit), שהייתה מקום מושבתה של המשפחה המורחבת, סייע לי למקד את המחקר בשני מקומות אלו. הוא הפנה את תשומת לבי אל שתי הקהילות שהיו חשובות בתולדות משפחתה של אמי. לא הייתי מעוניין רק בקהילות כי אם באנשים בשר ודם; רציתי להבין איך בני אדם שחיו בקהילות הללו, לרבות בני משפחתי, ניהלו את חייהם. כך גיליתי פרטים על מר גורלם של ששה מאחיה של סבתא אמה: הרמן (Hermann), פאולה (Paula), רוזה (Rosa), ולטר (Walter), מארי (Marie) וזיגפריד (Siegfried), וכן של אחיו של סבי סאלי (Sally) – טוביאס (Tobias) ומשפחותיהם – 23 נפשות בסך הכול – שנרצחו בידי הנאצים בין אוקטובר 1941 לאוקטובר 1944. על כך איש לא דיבר מעולם במפגשים הרבים של המשפחה המורחבת שהתקיימו לאורך נערותי ובגרותי.

אירועי השואה נחקרים היטב והיה באפשרותי להשיג מידע מהימן על איך ומתי נרצח כל אחד מבני משפחתי. מידע זה חשוב כשלעצמו, משום שלאותם עשרים ושלושה קרובים שלי – שבעה גברים, שש נשים, חמישה ילדים וחמש ילדות לא הייתה עוד משפחה מלבדנו: אם לא נזכור אותם אנחנו, לא יזכור אותם איש. לאנשים אלו, שלא הכרתי – דודים, דודות ואחיינים של אמי, היו חיים לפני שנרצחו. היו להם מקצועות ותחביבים, הם אהבו שוקולד או גלידה, הילדים היו תלמידים מצטיינים או חלשים בבית הספר; בקיצור, לכל אחד ואחת מהם היו פנים ייחודיות. אילו יכול היה מישהו לשאול אותם (או כל קורבן אחר של השואה לצורך העניין), כיצד היה רוצה, או הייתה רוצה, שיזכרו אותו או אותה, התשובה שלהם הייתה בודאי שהיו רוצים שיזכרו כיצד הם חיו, לא כיצד מתו. על כן היה חשוב לי לנסות ולמצוא במידת האפשר מידע על חייהם של כל אחד ואחת מבני משפחתי ולא רק מידע על מותם. איסוף חומר בספקטרום רחב כל כך הוא משימה מתמשכת, משום שמידע מכל סוג שהוא "מסתתר" במקומות בלתי צפויים לחלוטין. באופן טבעי, רוב האנשים שהכירו את בני משפחתי שנרצחו כבר אינו איתנו, ואף על פי שחלקם עדיין היו בחיים כשהתחלתי בעבודתי (ראו בהמשך), הם היו צעירים מאוד בימים ההם וזוכרים מעט מאוד. לכן, כל המעוניין להרחיב ולהוסיף על החומר שריכזתי כאן מוזמן בהחלט לעשות זאת. האינטרנט הוא כלי עזר מרכזי; אינני מעלה בדעתי כיצד הייתי יכול למצוא אפילו עשירית ממה שמצאתי בלעדיו. יתכן שבעתיד יהיו לרשותנו טכנולוגיות ושיטות מתקדמות אף יותר, שיסייעו לנו במחקרים מסוג זה, הרי לכם אפוא משימה בעבור דור(ות) העתיד.

אינגה דויטשקרון, 88, בביתה עם אריאלה ועם העוזר שלה, סוון דן(Sven Dehn)

אינגה דויטשקרון, 88, בביתה עם אריאלה ועם העוזר שלה, סוון דן(Sven Dehn)

העבודה על פרויקט זה עזרה לי ליצור קשר עם כמה אנשים מדהימים במקומות ובמצבים בלתי צפויים ובלתי רגילים לחלוטין. במיוחד ריגשו אותי מפגשים עם אלו שהכירו את בני משפחתי שנרצחו והיו בקשר עמם. פגישה איתם יצרה אצלי את ההרגשה כאילו אני "נוגע" בהם דרך האנשים האלה.

אחת מאותם אנשים הייתה אינגה דויטשקרון (Inge Deutschkron), ניצולת שואה מברלין, שהייתה מזכירתו של אוטו ויידט (Otto Weidt) בבית המלאכה לעיוורים (Blindenwerkstatt) בימי מלחמת העולם השנייה. בבית מלאכה זה חי ועבד זיגפריד לוין, אחיה הצעיר ביותר, העיוור, של סבתי אמה בשנותיו האחרונות טרם נשלח לאושוויץ עם משפחתו ביוני 1943. (על בית המלאכה ראו בהמשך)

בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט עם תמונה של העובדים

בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט עם תמונה של העובדים

אינגה, בת 88 כשהכרתי אותה, עיתונאית "מעריב" לשעבר, כתבה ספר על חייה במסתור בברלין בתקופת הנאצים. פגשתי אותה שלוש פעמים, ראיינתי אותה והמשכתי לשמור על קשר עמה.

אוולין גראסה (האוקה) נכדיה קטיה סטטין ומטיאס ברגמן

אוולין גראסה (האוקה) נכדיה קטיה סטטין ומטיאס ברגמן

מפגש מיוחד במינו אחר היה לי עם אוולין גראסה (Eveline Grasse), ששם נעוריה היה האוקה (Haucke) , עם נכדתה קטיה שטטין (Katja Stettin) ועם נכדה מתיאס ברגמן (Matthias Bergmann). אוולין, בת שמונים כשהכרתיה, למדה בבית הספר עם אינגבורג זילברברג (Ingeborg Silberberg) , בת דודתה של אמי, בתה של פולה (Paula) זילברברג (לוין) אחות סבתי, והייתה חברתה הטובה ביותר. יום אחד בשנת 1938 אינגבורג נעלמה (הן היו בנות שמונה) והיא מעולם לא שמעה ממנה עוד. שנים מאוחר יותר היא גילתה מה עשו הנאצים ליהודים אך המשיכה לקוות שאינגבורג שרדה את השואה. נכדתה קטיה ונכדה מתיאס ערכו חיפוש בגוגל ומצאו את אתר עץ המשפחה שלי, שם גילו מה עלה בגורלה של אינגבורג. קטיה יצרה עמי קשר ופגשתי את שלושתם בשכונת מגוריהם בברלין, שם בילו אינגבורג ואוולין את שנות ילדותן המוקדמות. הם הראו לנו את הבית שבו התגוררה אינגבורג זילברברג, את בית הספר שבו למדה, את הספריה השכונתית.

בניין אחורי (Hinterhaus), רחוב פיסטוריוס 141, מקום מגוריהם של הזילברברגים, עם החברה אוולין ונכדיה קטיה ומטיאס

בניין אחורי (Hinterhaus), רחוב פיסטוריוס 141, מקום מגוריהם של הזילברברגים, עם החברה אוולין ונכדיה קטיה ומטיאס

הנסיבות שבהן פגשתי את שתי הנשים הללו היו בלתי רגילות בעליל ואני קורא להן "מדהימות" כי אינני מוצא מילה טובה יותר.

בית ספר קלרה שומן (כיום פרימו לוי), בו למדו אוולין ואינגבורג

בית ספר קלרה שומן (כיום פרימו לוי), בו למדו אוולין ואינגבורג

במקרה של אינגה דויטשקרון ובית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט, לא היה לי מושג שמוסד כזה היה קיים ושקרוב משפחתי עבד בו. בחודש מרס 2008 הייתי בכנס בברלין ובתום יום ארוך של הרצאות ודיונים, בערב שלפני הטיסה הביתה, יצאתי לסיבוב לאורך שדרות אונטר דר לינדן (Unter den Linden) פינת רחוב פרידריך (Friedrichstrasse) במרכז ברלין, שם "נתקלתי" בחנות ספרים המתמחה בספרים על ברלין. בחנות גיליתי סקציה שעניינה הקהילה היהודית של ברלין, שכמובן משכה את תשומת ליבי. בעת שעלעלתי בספרים, צד את עיני קטלוג אפור קטן ותמונה על כריכתו, שבה זיהיתי את דודה של אמי, זיגי, בחברת עיוורים אחרים ובמרכז הקבוצה אוטו ויידט!
בנסיעה זו כבר לא היה לי זמן לבקר במוזיאון, אבל לפני שחזרתי לברלין בשנת 2009 כתבתי למוזיאון, סיפרתי מי אני ושאני מעוניין לבקר ולגלות פרטים על זיגפריד לוין. צוות המוזיאון שמח לפגוש קרוב משפחה של אחד מהאנשים שהם מציגים והחוקר קאי גרודז (Kai Gruzdz) ארגן את הפגישה שלי עם אינגה דויטשקרון.

בניין הספרייה ברחוב פיסטוריוס (כיום משמש למטרות אחרות), בה השתמשו הבנות

בניין הספרייה ברחוב פיסטוריוס (כיום משמש למטרות אחרות), בה השתמשו הבנות

פגישתי עם גב' גראסה הייתה חשובה כשלעצמה, אך היא הייתה חשובה במיוחד בשל התזמון שלה. קיבלתי את המייל מנכדתה קטיה (שמצאה את שמה של אינגבורג זילברברג מקושר לאתר עץ המשפחה שלי) ימים ספורים בלבד לפני שהייתי אמור לטוס לברלין בפעם האחרונה בסוף ימי שהותי בת הארבעה חודשים בהיידלברג. היא הייתה יכולה לכתוב לי שלושה חודשים לפני-כן או שבועיים מאוחר יותר. התזמון של המכתב שלה היה לי לסימן שפגישתי עם מרת גראסה הייתה חייבת להתרחש.