עבודה על קורות משפחתי עזרה לי להגיע לתובנות בנוגע לסוגיות עמן לא התמודדתי במהלך התבגרותי, ושנותרו מודחקות ולפיכך בלתי פתורות. מצב זה אינו ייחודי למשפחתי, כפי שניתן להיווכח באינספור ספרים וסרטים מ-3-4 העשורים האחרונים, בהם כותבים ובמאים מתעמתים עם עברם המשפחתי ומגלים פרטים שלא היו ידועים להם קודם לכן. תחת גישת ההסתרה בכל הנוגע לנושאים טראומטיים רווחת כיום פילוסופיה של פתיחות ושקיפות לגבי עניינים אלה. טכנולוגיית המידע שהתפתחה מאז הינה גורם נוסף המסייע בשחזור העבר.
במונחים ממשיים, עבודה זו עזרה לא רק לי, כי אם גם לבני משפחתי הקרובה והמורחבת להעמיק את הכרותינו עם השורשים שלנו.
אך היא אף הרחיקה מעבר לכך. שניים מילדיי לקחו את הסיפור המשפחתי (או חלקים ממנו) כחומר גלם ליצירה אמנותית: בני יובל, קולנוען, תיעד טיול משפחתי לגרמניה ב-2013 והפך אותו להצהרה אישית על זיכרון והנצחה. הסרט, ״אצל ייקים יותר קשה״, הוקרן בכמה פסטיבלים ובמסגרות נוספות.
בתי הדס, סופרת, הפכה את הסיפור על זיגפריד לוין, האח העיוור של סבתי שעבד בבית המלאכה של אוטו ויידט, לספר ילדים מטאטאים רוקדים בחורף.
תוצר חשוב נוסף של עבודתי זו היה החלטתי להנציח את כל קרוביי שנרצחו או אולצו לעזוב את גרמניה על-ידי הנאצים בתצורה של שטולפרשטיינה (Stolpersteine – "אבני נגף" – אבני ריצוף במדרכה) בכניסה למקומות מגוריהם בברלין. יוזמה זו זכתה לתמיכה עצומה מארגון מעורר השראה: Sie Waren Nachbarn (הם היו שכנים), המורכב ממתנדבים ופועל בשכונת מואביט שבברלין. קבוצה זו לקחה על עצמה להנציח את היהודים (ו״אויבי משטר״ אחרים) תושבי השכונה לשעבר, ועושים זאת באמצעות מגוון פעילויות ובצורה יוצאת דופן. משפחתי חבה להם חוב עצום.
במבט לאחור ולסיכום, הייתי אומר שהפרויקט הזה עזר לי להבין טוב יותר מי אני.