מלחמת העולם הראשונה והחיים בברלין (1933-1920)

החל בשלהי המאה ה-18 ולתוך המאה ה-19, לאחר מאות של שנים שבהן האוכלוסייה הגרמנית "סבלה" את נוכחות היהודים לצדה, היא החלה אט אט לקבל אותם אל תוכה. רעיונות חדשים על שוויון, ירידת מרכזיותה של הדת, המהפכה התעשייתית, הובילו לתהליכי אמנציפציה של היהודים באזורים השונים של גרמניה ופתחו בפניהם הזדמנויות חדשות. בנוסף, רעיונות שהגה הוגה הדעות משה מנדלסון (1786-1729) וממשיכי דרכו, שגרסו שאין סתירה בין יהדות ל"גרמניות", עודדו יהודים לעזוב את הגטאות, לשאוף לרכוש השכלה כללית ולהשתלב בחברה הגרמנית.

סימון גוטפלד (Simon Gottfeld)

יהודי גרמניה ניצלו הזדמנויות חדשות אלו ומצאו את דרכם, בתהליך ארוך ורווי מאמץ, אל מרכזי המדע, הכלכלה, האמנויות, המקצועות החופשיים ואף אל עולם הפוליטיקה. האידיאל הדומיננטי בקרב יהודי גרמניה בחלקה האחרון של המאה התשע-עשרה והשליש הראשון של המאה העשרים היה השתלבות בחברה. הם ראו עצמם בראש ובראשונה גרמנים, גם אם המחיר היה לעיתים המרת דתם לנצרות, כפי שמדגימים המקרים הנודעים של היינריך היינה ואביו של המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי (בנו של משה מנדלסון). בהצהרותיה ובהתנהגותה, חזרה והדגישה מנהיגות יהודי גרמניה את נאמנותם המלאה והבלתי מסויגת של היהודים לגרמניה. הם כבר הצהירו זאת בדרכים רבות ומגוונות בימי מלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1870, אך נקודה זו קיבלה ביטוי חזק יותר בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). ההנהגה היהודית עודדה גיוס לצבא הגרמני ותרומה בדרכים אחרות למאמץ המלחמה; מעל 15,000 חיילים יהודים נהרגו במלחמה זו ומנהיגות היהודים ראתה זאת כסימן נוסף להשתלבות בחברה הגרמנית. לימים, כאשר הנאצים עלו לשלטון, יהודים שהשתתפו במלחמה הזו הניחו שתרומתם תפטור אותם מרדיפות.

עיטור צלב הברזל של סאלי גוטפלד

להתפתחויות אלו, בעניין השתתפות במלחמת העולם הראשונה, הייתה השפעה ישירה על המשפחה שלי. שלושת בני גוטפלד השתתפו במלחמה ושילמו על כך מחיר כבד. סימון גוטפלד נהרג בשלב מוקדם במלחמה, ב-28 בדצמבר, 1914, בקרב על נהרות רווקה ובזורה (Rawka -Bzura ), באזור לודז׳/ סקירניביצ'ה (Lodz/Skierniewice). הוא היה רשום כתושב מריינבורג (Marienburg) שבמערב פרוסיה. הוא השתייך ליחידה 4 I. R. 129.

הרמן לוין במהלך מלחמת העולם הראשונה, עומד שני מימין

הרמן לוין במהלך מלחמת העולם הראשונה, עומד שני מימין

סאלי גויס ב-12 באוקטובר, 1913 והשתתף במלחמה. הוא נפצע פעמיים ב-1915, וקיבל את עיטור הגבורה צלב הברזל (Eisenen Kreuz), דרגה ראשונה על הצלת חיי המפקד שלו בחזית המזרחית. בנוסף קיבל פנסיה צבאית של 20% ובהמשך של 30% כגמול על שירותו בחזית. הוא תמיד התגאה בשירותו הצבאי.

טוביאס חזר מן המלחמה מזועזע קשות. נכדתו ויולה (Viola) סיפרה שבראותו את הקטל ההמוני בשדה הקרב הוא איבד את אמונתו באל ובדת (בכל דת שהיא), אסר על בני משפחתו לקיים מצוות ומנהגים דתיים כלשהם והפך לקומוניסט.
במשפחת לוין השתתף הרמן, בנו השלישי של איזידור, באותה מלחמה, כמו גם אליאס הירש, בעלה של תרזה (Therese, בתו הבכורה של איזידור).

אליאס (Elias) ותסי הירש

אליאס (Elias) ותסי הירש

אמה וסאלי נישאו לאחר שהוא שוחרר מן השירות הצבאי, בשנת 1917. "שיר הכלולות" שנכתב לכבודם, מנהג שהיה נפוץ אז, נשמר: השיר מהלל את סגולותיהם של בני הזוג. הוא נכתב על ידי אחיה של אמה, הרמן. בשלוש השנים הבאות נולדו להם שלושת ילדיהם הראשונים: מתילדה, או הילדה (Mathilde/Hilde) בשנת 1918, יוהנה, או האני (Johanna /Hanni) – אימא שלי – נולדה בשנת 1919 ואלפרד (Alfred) נולד בשנת 1920. ילדיהם הצעירים יותר נולדו כמה שנים מאוחר יותר: פריץ (Fritz) נולד בשנת 1925 ואינגריד, או אינגה (Ingrid /Inge) נולדה בשנת 1929. הם התגוררו במואביט, שכונה של המעמד הבינוני. סאלי עבד כפחח-אומן וכשרברב; הוא עבד כעצמאי והייתה לו עסק משלו.
איזידור וג'ני הגיעו לברלין עם חמשת ילדיהם הצעירים (לאחר שקברו את פרידה במוגילנו) בשנת 1921, וכאמור ילדיהם האחרים – אמה, תרזה (תסי), שכבר הייתה נשואה לאליאס הירש, וכן הרמן, שהשתחרר מהצבא בתום המלחמה הגיעו לעיר לפניהם.

שיר הכלולות

שיר הכלולות

סאלי ואמה גוטפלד זמן קצר לאחר חתונתם

ברלין שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה עיר של סתירות: זו הייתה עיר מלאת עימותים ובעיות חברתיות שנגרמו כתוצאה מהמלחמה – אבטלה, אינפלציה גבוהה, פליטים (קורבנות המלחמה), חלקם פצועים ונכים, שמילאו את הרחובות. בנוסף, זו הייתה עיר במדינה שהתעוררה אל משטר חדש – ניסוי חדש בדמוקרטיה: רפובליקת ויימאר; לאחר מאות שנות משטרים אבסולוטיים, האחרון שבהם קיסרות, הייתה בגרמניה כעת ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. לממשלה הייתה משימה לא פשוטה: היה עליה להתמודד עם אידיאולוגיות סותרות (קומוניזם, סוציאליזם ונאציזם) שחתרו להפיל אותה וכן עם אלימות קשה ברחובות כתוצאה מכך, כולל מעשי רצח פוליטיים. למרות כל הנסיבות המסובכות הללו, ברלין נחשבה גם "מרכז העולם" במונחים של חיי המדע, האמנות והתרבות שלה. דמויות כמו אלברט איינשטיין, ברטולט ברכט, מקס ליברמן, מרלן דיטריך, ג'וזף פון שטרנברג ואינטלקטואלים ואמנים רבים אחרים חיו ופעלו בברלין בשנים ההן. זהו ההקשר המורכב שבתוכו הייתה אמורה להשתלב המשפחה שלי, בהגיעה ממחוז פוזן.

שיר הכלולות

שיר הכלולות

הקהילה היהודית בברלין למעשה שגשגה בתקופת רפובליקת ויימאר. בשנת 1925 חיו בברלין ובסביבתה כ-178,000 יהודים. זו הייתה קהילה מאורגנת היטב – מחולקת גיאוגרפית לפי אזורי מגורים, ומבחינה אידאולוגית לפי מפלגות פוליטיות ופלגים דתיים (אורתודוקסים, רפורמים וחרדים – קהילת עדת ישראל). פעלו בה מוסדות רווחה, תרבות ונוער וכן ספריות. בעיר היו לפחות שלושה-עשר בתי כנסת וארגונים וולונטריים, כגון Heimatvereine – ארגונים על בסיס עיר/מחוז מוצא משותף. דוגמה אחת קרובה לליבנו היא ארגון יוצאי מחוז פוזן (Verband Posener Heimatvereine). לאיחוד זה היה ירחון בשם Posener Heimatblaetter, ולו 3,000 קוראים. המוסדות הללו נתמכו בידי הקהילה, שחלק מחבריה היו אנשי עסקים אמידים, בעלי חנויות כלבו גדולות ומיזמים כלכליים אחרים. בשלב זה ראו עצמם היהודים כחלק בלתי נפרד מן האומה הגרמנית, הם הוכיחו את נאמנותם במלחמת העולם הראשונה, השתלבו בכלכלה ובחברה ותרמו להן הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.

היה גם דיון פוליטי ער בקרב הקהילה, שגרם למחלוקות ולשסעים: מעבר אחד, היו את אלה שרצו להתערות בחברה הגרמנית וראו ביהדותם שיוך תרבותי בלבד; מהעבר השני היו את אלה שנאחזו באמת האורתודוכסית המסורתית. מגמה שלישית הייתה הציונות, שנוכחותה החלה להיות מורגשת בתצורה של ארגונים ופעילויות.

ה"גרמניות" החד-משמעית של הקהילה היהודית הייתה סוגיה שהושם עליה דגש רב בכל ההצהרות של ההנהגה היהודית דאז. קרה שהורים כלל לא סיפרו לילדיהם שאלה נולדו במשפחות יהודיות: אינגה דויטשקרון גילתה שהיא יהודייה רק לאחר כניסתם לתוקף של חוקי נירנברג, וכשאלה יושמו על האוכלוסייה היהודית.

בני משפחת גוטפלד יחד עם המורה לצרפתית שהתארח אצלם

בני משפחת גוטפלד יחד עם המורה לצרפתית שהתארח אצלם

חמשת ילדי גוטפלד (1931) בשכונת מואביט; משמאל: אלפרד, פריץ (ביומו הראשון בבית הספר), האני, אינגה, הילדה

חמשת ילדי גוטפלד (1931) בשכונת מואביט; משמאל: אלפרד, פריץ (ביומו הראשון בבית הספר), האני, אינגה, הילדה

יהודי גרמניה, שכבר היו מעורים בחברה הכללית, הביטו בבוז על האוסט-יודן – "יהודים מהמזרח", אלו שהגיעו מפולין ומרוסיה, לובשי המעילים השחורים הארוכים, בעלי הזקנים והפאות. אימא שלי זכרה אירוע אחד, שבו היא התלוותה אל אביה, שהייתה לו עבודה כלשהי לבצע בשכונת העוני של ברלין ברובע מיטה, שם התגוררו "היהודים מהמזרח". הייתה זו לה הפעם הראשונה שבה ראתה את "האנשים האלו"; היא קיבלה מסר ברור מאביה שהם שונים "מאיתנו״.

בעלה של מארי, ג׳יימס, ובנם היינץ אינגו (פרל) (Heinz Ingo (Perl))

בעלה של מארי, ג׳יימס, ובנם היינץ אינגו (פרל) (Heinz Ingo, Perl)

מארי ובעלה השני, ג׳יימס היינמן (James Heinmann) לאחר חתונתם

מארי ובעלה השני, ג׳יימס היינמן (James Heinmann) לאחר חתונתם

בשנות העשרים והשלושים נישאו כל ילדי משפחת לוין בברלין והקימו משפחות משלהם, וכמוהם גם טוביאס גוטפלד, אחיו של סאלי.

מבט על המידע הקשור לדור הצעיר של משפחת לוין מגלה שני מאפיינים בולטים חשובים:

1) ילדי משפחת לוין נישאו לבני זוג שברובם הגיעו מאותו המחוז – מחוז פוזן/מערב פרוסיה. בדיקת מקומות הלידה של כל אותם גברים ונשים מובילה למסקנה שכמעט כולם נולדו באותו אזור:

  • אליאס הירש, בעלה של תרזה – באוטורובו
  • סאלי גוטפלד, בעלה של אמה – בקולמזה (חלמז'ה)
  • אוסקר האאזה (Oskar Haase), בעלה של רוזה – בטרמסן/טרזמז'נו (Tremessen/ Trzemszno)
  • ג'יימס היימן, בעלה השני של מארי – בגרנזה (Garnsee)
  • גרטרוד כהן (Gertrud Cohn), אשתו של זיגפריד – בהוהנזלצה/ אינוורוצלאב (Hohensalza/ Inowroclaw)
  • הנריאטה (הני) היידמן (Henrietta (Henny) Heidemann), אשתו של וולטר – בברומברג (בידגושץ׳)

ישנם שני חריגים:

  • רחל מסינג (Rachel Messing), אשתו של הרמן – ברז׳שוב (Rzeszow), גליציה
  • מקס זילברברג, בעלה של פאולה – בארגסטה (Ergste), וסטפליה (Westphalia)

ממצא זה מצביע על קשריהם החברתיים וחוגי המכרים שלהם בברלין. עם זאת, יתכן גם שזו הייתה שיטת פעולתם של השדכנים, שחיפשו שידוכים לאנשים בעלי מאפיינים דמוגרפיים משותפים.

הרמן לוין ואשתו רחל מסינג

הרמן לוין ואשתו רחל מסינג

 רוב בני המשפחה המורחבת התגוררו קרוב אחד לשני בשכונת מואביט. כתובותיהם של רוב בני משפחת לוין לאחר נישואיהם, כמו גם כתובתו של אחיו של סאלי, טוביאס, נמצאו במרחק קרוב אחת לשנייה – אולי עשר דקות הליכה ברגל. נראה שהבתים שגרו בהם לא היו בבעלותם. הם התגוררו בשכירות ונאלצו או בחרו לעבור ממקום למקום לעיתים קרובות. לימים, לפני הגירוש וההשמדה, חלקם נאלצו לעזוב את בתיהם ל״דיור יהודי״, שם היו מתגוררות מספר משפחות בדירה משותפת. זה בבירור היה המקרה של טוביאס גוטפלד וזיגפריד לוין.

להלן רשימת בני המשפחה המורחבת, שמותיהם וכתובותיהם:

  • ההורים, איזידור וג'ני לוין, התגוררו ברח' צווינגלי 15.
  • תרזה (תסי) ואליאס הירש התגוררו ברח' יאגו (Jagow) 20, שם הייתה לאליאס מאפייה; בהמשך הם עברו לרח' אוראניין (Oranien).
  • אמה וסאלי גוטפלד התגוררו יחד עם חמשת ילדיהם, מתילדה, יוהנה, אלפרד, פריץ ואינגריד ברח' יאגו 13 (1918-27); הם גם התגוררו בטורמשטראסה 47 (1928-32), ברח' שטרום (Strom) 47, וכן ברח' פוטליץ (Putlitz) 15, ובדורטמונדרשטראסה 3 – כתובתם האחרונה בברלין. היה להם חשבון בבנק דרזדנר (Dresdner) בטורמשטראסה 27.
  • רוזה, תאה (Thea), יואכים (Joachim) ואוסקר האאזה

    רוזה, תאה (Thea), יואכים (Joachim) ואוסקר האאזה

    טוביאס גוטפלד ואשתו הראשונה ארנה מרקוזה (Erna Markuse/Marcuse) התגוררו ברח' פיליפי (Philippi) 1, אצל Wally Zetche. בהמשך הוא עבר להתגורר ברח' לווטצו (Levetzow) 12א׳. כתובתם האחרונה (בזמן המלחמה) הייתה רח' גרנדייר (Grenadier).

  • רח׳ צווינגלי 15 – כתובתו של איזידור

    רח׳ צווינגלי 15 – כתובתו של איזידור

    ולטר לוין ואשתו הנריאטה (ששם הנעורים שלה היה היידמן, וממנה התגרש בהמשך) התגוררו יחד עם ילדיהם אינגולף (Ingolf) ויוטה (Jutta) בטורמשטראסה 28, ובהמשך בטורמשטראסה 53, שם הקים את מרפאת השיניים שלו.

  • אוסקר האאזה ואשתו רוזה (לוין), יחד עם ילדיהם תאה ויואכים, התגוררו תחילה (עד לשנת 1936) ברח' גוצקובסקי (Gotzkowsky) 25 ובהמשך עברו לרח' ויטסטוקר (Wittstocker) 10.
  • ג'יימס היינמן ואשתו מארי (לוין) התגוררו יחד עם בנה מנישואים קודמים היינץ אינגו (פרל) ברח' גוצקובסקי 25 – באותה הכתובת שבה התגוררה תחילה אחותה של מארי, רוזה.

רק שלושה מילדי משפחת לוין התגוררו מעט רחוק יותר מזרחה:

  • מקס ופאולה זילברברג התגוררו יחד עם בנותיהם אדית ואינגבורג תחילה ברח' מוציגר (Mutziger) 4א ובהמשך עברו לרח' פיסטוריאוס (Pistorius) 141 בשכונת וייסנזה.
  • הרמן לוין ואשתו רחל (לבית מסינג) שכרו יחד עם בנם יורגן (Juergen) חדר ברח' בורנהולמר (Bornholmer) 3 ובהמשך עברו לרח' גוטלנד (Gotland) 7 בשכונת פרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg).
  • זיגפריד לוין ואשתו גרטרוד (לבית כהן) התגוררו עם ילדיהם מרטין (Martin) ושיינה (Scheine) תחילה ברח' אדלברט (Adalbert) 75, לאחר מכן ברח' הולצמארקט (Holzmarkt) 46, בהמשך ברח' ראופך (Raupach) 8 ולבסוף ברח' טילשופר (Thielschufer) 34.


הקרבה הזו הייתה מאוד שימושית במפגשים משפחתיים בסופי השבוע ובחגים. המשפחה נפגשה לרוב בדירתם של איזידור וג'ני. דודי פריץ זכר שזיגפריד (זיגי), אחיה העיוור של אמה, היטיב לנגן בפסנתר ונהג לנגן למשפחה באירועים כאלה. פריץ זכר במיוחד את השיר La Paloma שניגן זיגי.

יריד ילדים (Kinderfest) שארגן סאלי, מול רח׳ יאגו 13

יריד ילדים (Kinderfest) שארגן סאלי, מול רח׳ יאגו 13

שכונת מואביט / טירגארטן (Moabit/Tiergarten)

בשנת 1933 התגוררו בשכונת טירגארטן מעל 250,000 תושבים, 12,286 מהם יהודים. מרשימה שערך קורט שילדה (Kurt Schielde), היסטוריון, שקרא לה בשם "הטופוגרפיה היהודית" והכוללת שמות וכתובות של מוסדות יהודיים, חנויות בבעלות יהודים ופרטים, מתוארת תמונה ובה עשרות מוסדות – החל במוסדות לפעילות גופנית וארגוני נוער וכלה במוסדות תרבות וחברה, וכמו כן גם חנויות רבות בבעלות יהודים.

אפשר לתאר את המעמד החברתי של המשפחה שלי כבורגנות זעירה או מעמד בינוני-נמוך; מעמדם משתקף בפרופיל התעסוקתי שלהם: הם היו שכירים או בעלי חנויות קטנות. לסבא סאלי היה בית מלאכה לפחחות בחצר האחורית של רח' יאגו 13, במקום ששימש פעם כאורווה; מדי פעם הוא העסיק כמה עובדים. ב"ספר השנה" של יהדות ברלין הוא מתואר כKlempnermeister , פחח-אומן/מומחה.

רח׳ יאגו 13, המשפחה על המרפסת (משמאל)

רח׳ יאגו 13, המשפחה על המרפסת (משמאל)

אליאס הירש היה אופה והייתה לו מאפיה ברח' יאגו 20. הוא מתואר ב"ספר השנה" כ-Baeckermeister – – אמן אפיה. להרמן לוין לא הייתה תעסוקה קבועה. ולטר היה מרפא שיניים ובעל מרפאה משלו. זיגפריד, בשל היותו עיוור, עסק בייצור מטאטאים ומברשות. מקס זילברברג, בעלה של פאולה, היה צבע בתים. בעלה של רוזה, אוסקר האאזה, היה ספר; המספרה שעבד בה לא הייתה בבעלותו. בהמשך הוא מופיע ברשומות בתור נהג. ג׳יימס היימן היה גם הוא נהג. הנשים, מלבד מארי, לא עבדו מחוץ לבית; על-פי עדות אחת, מארי הייתה מאוד יפה ואלגנטית; היא עבדה כמזכירה.

רח׳ יאגו 13 ו-14, 2009

מצד משפחת גוטפלד, לאחר שסימון נהרג במלחמת העולם הראשונה, היו סלמה וטוביאס, אחיו ואחותו של סאלי. סלמה הייתה אחות. היא מעולם לא נישאה. טוביאס היה זגג. הוא נשא לאישה את ארנה מרקוזה, אשתו הראשונה, בשנת 1913. שנה אחת מאוחר יותר הוא התגייס לצבא, השתתף במלחמה ושב לביתו בשנת 1918. היו להם שתי בנות, רות (Ruth) ואורסולה (Ursula). אשתו ארנה נפטרה בשנת 1926 ובאמצע שנות השלושים טוביאס נישא שוב, לשרלוט גרינבאום (Charlotte Gruenbaum), שהייתה אלמנה ולה עצמה היו שני ילדים בגיל העשרה.

אביו של סאלי, איזאק, התגורר גם הוא בברלין מאז 1920. הוא היה אדם גבוה וחזק, ובעל מזג חם. מספרים שפעם הוא רצח פולני שקרא לו "יהודי מלוכלך". הוא אהב לשתות והשתכר לעיתים קרובות. מספרים גם שבנו טוביאס, שבשלב מסוים הייתה לו חנות משקאות חריפים, ביקש פעם מאביו לשים עין על החנות בזמן שהוא היה בנסיעת עסקים; כאשר חזר, מצא אותו שתוי. בשנת 1933, ערב יציאתה של משפחת גוטפלד מגרמניה, הוא היה בבית אבות ולא זיהה אותם.

וולטר לוין

עושה רושם שוולטר היה גאוות המשפחה. הוא הגיע לברלין (ממוגילנו) כבר ב-1917 או 1918, לפני הוריו ואחיו, והתגורר עם אחיותיו אמה ותרזה. הוא עשה זאת על-מנת ללמוד ריפוי שיניים (הוא לא היה ד"ר לרפואת שיניים). הוא למד אצל מרפא השיניים באומגרטנר ברחוב הולצמרקט. בהמשך פתח מרפאת שיניים משלו בטורמשטראסה 28, שם גם התגורר, אך נאלץ לסגור אותה ב-1938 עקב חוקי נירנברג. לאחר מכן עבר לטורמשטראסה 53. מאחר שהיה יחסית אמיד, לקח על עצמו לדאוג להוריו לעת זקנה.
היה נשוי להני (הנריאטה) היידמן, שנולדה בברומברג (בידגושץ׳, פולין) ב-1912. היו להם שני ילדים: אינגולף (נולד ב-1933) ויוטה (נולדה ב-1935). ברבות הימים התגרשו. הילדים התגוררו עם וולטר. כל השלושה גורשו ב-27 בנובמבר 1941 לריגה, שם נרצחו. הני גורשה כ-9 חודשים לאחר מכן, ב-15 באוגוסט 1942, גם היא לריגה ונרצחה שם.

יד זכרון לתלמידים היהודים משני בתי הספר (לבנות ולבנים) שנרצחו על-ידי הנאצים

יד זכרון לתלמידים היהודים משני בתי הספר (לבנות ולבנים) שנרצחו על-ידי הנאצים

הילדים למדו בבתי ספר הציבוריים שבאזור מגוריהם. אימא שלי ואחותה הגדולה הִילדה למדו בבית הספר היסודי לבנות היינריך פון קלייסט (Heinrich von Kleist) ברח' לווטצו (Levetzow), במורד הרחוב מבית הכנסת שברחוב זה, ממש מעבר לפינה מרח' יאגו שבו גרו. הבניין קיים כיום, אך משמש בימינו כמרכז למהגרים. יש בו יד זיכרון לילדים היהודים שלמדו בו ושנרצחו על ידי הנאצים. אלפרד למד ב״גימנסיה הריאלית ובית ספר קהילתי״ (Werdersches Realgymnasium und Gemeindedoppelschule) ברח' בוכומר (Bochumer) 8, גם הוא קרוב מאוד למקום מגורי המשפחה. היום זהו בית ספר תיכון טכנולוגי (Staatlicher Technikerschule Berlin). בית הספר חגג מאה שנה להיווסדו בשנת 2008.

הפנייה ליד הזכרון לתלמידים היהודים בתוך בית הספר

הפנייה ליד הזכרון לתלמידים היהודים בתוך בית הספר

הוא תוכנן בידי אדריכל נודע בימים ההם – לודוויג הופמן (Ludwig Hoffmann), שבנה גם כמה בניינים מרשימים אחרים בברלין ובערים אחרות. פריץ למד בבית הספר העממי בוכומר (Bochumer Volksschule). בבתי הספר הללו התקיימו שיעורי דת שבועיים; הילדים היהודים למדו אצל מורה בשם ד"ר וקסמן (Dr. Wacksman).

זכרונותיה של אמי מבית הספר לא היו חיוביים במיוחד. היא זכרה מורים קשוחים ומשמעת מחמירה. הִילדה הצטיינה כנראה בלימודים ועל כן הוריה היו פטורים מתשלום שכר הלימוד בעבורה, משום שאביה סאלי השתתף במלחמה. היא המשיכה לבית הספר התיכון Dorotheen ולמדה בו במשך שנה אחת בטרם עלתה ארצה.

הילדים האחרים במשפחה המורחבת למדו גם הם בבתי ספר ציבוריים עד לשנת 1938, כאשר גורשו מהם בעקבות חקיקתם של חוקי נירנברג ונאלצו ללמוד בבתי ספר יהודיים.

בית ספר היינריך פון קלייסט ברח׳ לווטצו

בית ספר היינריך פון קלייסט ברח׳ לווטצו

הצלחתי להשיג את רשימת בתי הספר שבהם למדו הילדים:

    • יורגן לוין ,יליד 1934, בנם של הרמן ורחל, החל ללמוד בבית הספר היהודי העממי (Juedische Volksschule) מספר 3 ב-1940.
    • אדית זילברברג, ילידת 1927, ואינגבורג זילברברג, ילידת 1930, בנותיהם של מקס ופאולה זילברברג, החלו ללמוד בבית הספר העממי ברח' פיסטוריוס בשנים 1933 ו-1935 בהתאמה. היה עליהן לעבור לבית הספר היהודי העממי ברח' רייק (Rykestr) ב- 1938. בית ספר זה נסגר ב-30 ביוני 1942.
    • אינגולף (Ingolf) לוין, יליד 1933 ויוטה (Jutta) לוין, ילידת 1935, ילדיו של ולטר לוין, החלו ללמוד בבית הספר בשנים 1938 ו-1941 בהתאמה. אינגולף למד בבית הספר העממי מספר 4 ונמצאו רשימות שהוא עזב את בית הספר הזה בנובמבר 1941; הסיבה הרשומה: גירוש. יוטה הייתה רשומה בבית הספר העממי הפרטי של הקהילה היהודית (Volksschule der Juedische Gemeinde), בית ספר יוזף-להמן (Josef-Lehmann-Schule).
    • תיאה האאזה, ילידת 1928 ויואכים האאזה, יליד 1932, ילדיהם של אוסקר ורוזה האאזה, למדו בבתי ספר שונים: תיאה התחילה בשנת 1935 ללמוד בבית ספר ברח' לווטצו, שהיה ככל הנראה בית ספר היינריך פון קלייסט. רשום שהיא עברה לבית הספר העממי הזמני מס' 216 ב-4 באוגוסט 1941. יואכים החל ללמוד בבית הספר העממי מס׳ 4 ברח' קלופשטוק (Klopstockstr) בשנת 1939. הוא עבר לבית ספר אחר ב-1 באפריל 1941; הסיבה הרשומה היא "הגירה".
    • היינץ אינגו, בנה של מארי יליד 1931, החל בשנת 1938 ללמוד בבית הספר העממי הפרטי של הקהילה היהודית מספר 4 ברח' קלופשטוק. נרשם שהוא עבר לבית ספר אחר ב-1 באפריל, 1941 והסיבה הניתנת היא "פינוי"
    • מרטין, בנו של זיגפריד יליד 1934, החל ב-1 באפריל 1940 ללמוד בבית הספר העממי לבנים של הקהילה היהודית (Knabenvolksschule der Juedischen Gemeinde). הוא עזב את בית הספר הזה ב-30 ביוני 1942; הסיבה שניתנה – סגירת בית הספר.

בית הכנסת ברחוב לווטצו 7-8, פינת רח' יאגו, שהחל לפעול ב-7 באפריל 1914, היה בניין בעל חזות מרשימה. הוא היה אחד מבתי הכנסת הגדולים בברלין ושימש נקודת משיכה ליהודים לבוא ולהתיישב בשכונה. זה היה בית הכנסת של המשפחה שלנו. אלפרד עלה כאן לתורה ביום שבו הגיע למצוות, חודשים מספר בלבד לפני שהמשפחה עזבה לארץ ישראל. אליאס הירש, בעלה של תסי, שהיה אדם דתי, היה השמש בבית הכנסת. פריץ זוכר שבשמחת תורה, כשחילקו סוכריות לילדים, אליאס דאג שילדי משפחת גוטפלד יקבלו יותר משאר הילדים… סאלי לא היה דתי אך נראה שהכיר את התפילות מימיו בקולמזה. בראש השנה וביום הכיפורים הוא ביקר בבית הכנסת ולראשו כובע צילינדר.

השכונה נמצאה בקרבת גן החיות של ברלין; נהר השפרה (Spree) זרם לא הרחק משם. בימי ילדותם הם נהגו לבקר בגן החיות ולשחק בפארק שלאורך הנהר. המצב הכלכלי בבית היה קשה לעיתים. בשנות העשרים היו שנים של אינפלציה גבוהה ושל אבטלה, כמו גם שנים של תהפוכות פוליטיות.

יומן העבודה של סאלי

מקור מצוין המלמד על דפוסי העבודה של סאלי, לקוחותיו, טיב העיסוק שלו והתשלום שקיבל, הינו יומן העבודה שלו שמצאנו. היומן מתחיל ב-1927 וממשיך עד מרץ 1933. לאחר הפוגה של שלושה חודשים ישנו מקטע נוסף, מיולי ועד נובמבר 1933. לאחר מכן מתחיל היומן שוב בתחילת 1934 בחיפה.
מניתוח הטקסט עולה כי היה שרברב ופחח מומחה. בנוסף לתיקונים (פיצוצים בצינורות וכדומה) היה גם בונה תשתיות של צנרת, לרבות הלחמה. היו לו לקוחות פרטיים ועסקיים, רובם במואביט, שרלוטנבורג או מיטה. שלושת לקוחותיו הגדולים בשנים הראשונות (החל מ-1927 ועד אוגוסט 1931) היו מלון Nord-West (טורמשטראסה 7/8), הקהילה היהודית ברחוב רוזן ומשרדי רובע טירגארטן (רשות מקומית). עבור הרשות המקומית עבד בכמה בתי ספר במואביט. ממלון Nord-West קיבל מספר רב של הזמנות החל מאפריל 1927. ביומנו תיעד את החומרים בהם השתמש ואת שעות העבודה. בתחילה גבה 2.10 רייכסמארק לשעה, בהמשך העלה את המחיר ל-2.40.
לקוח חשוב במיוחד היה איש העסקים וראש הקהילה זלמן שוקן, אשר הפך ללקוח שלו בינואר 1931. סאלי עבד בוילה של שוקן בלסינגשטראסה 29-31 בצלנדורף. שם ניהל עבודות שונות, הן בבניה והן בתיקונים, בבית ובחצר. החשבונית נשלחה לעתים לצוויקאו, משם ניהל שוקן את עסקיו. קשריו עם שוקן היו חיוניים לעזיבתה של משפחת גוטפלד את גרמניה ב-1933 (ראו המשך).
בשלב מסוים הופסקו ההזמנות מהרשות המקומית. בנוסף, לא תועדו כל עבודות בתקופה שבין מרץ ליוני 1933, אשר במהלכה נעצר על-ידי ה-SA בפאפה-שטראסה (ראו המשך). הוא החל לעבוד שוב ביולי לאחר שחרורו, בדורטמונדר שטראסה 3, שהייתה גם כתובתה האחרונה של משפחת גוטפלד בגרמניה.
עבודתו האחרונה בגרמניה הייתה בגרנדיירשטראסה 4A, ב-14 באוקטובר 1933. עבודתו הראשונה בחיפה הייתה ב-25 בפברואר 1934 בביתו של ד״ר אדלר שברחוב הרצל. השוואה בין התנהלותו בברלין ובחיפה מראה על המשכיות: תיקון והתקנה של צינורות ועבודות פחחות. בחיפה לא היו לו לקוחות קבועים כמו בברלין, וניכר שהייתה פחות עבודה.

בית הכנסת ברח׳ לווטצו

בית הכנסת ברח׳ לווטצו

לסאלי הייתה עבודה מפעם בפעם והיו תקופות שלא הייתה, ואף על פי שהוא היה אומן מומחה, הוא התקשה לכלכל את משפחתו.

יד זכרון במקום בו עמד בית הכנסת של רח׳ לווטצו

יד זכרון במקום בו עמד בית הכנסת של רח׳ לווטצו

אימי זכרה שבתקופה הקשה הזו הלכה אימה אֶמה מפעם בפעם אל משרדי הרווחה של הקהילה היהודית וקיבלה שם בגדים וצעצועים לילדים, וכן כסף למזון. אלפרד זוכר אישה בשם גב' שטרוק (Frau Struck) שנהגה לתת לילדים סוכריות בדרך משפילה ומזלזלת.

יד זכרון במקום בו עמד בית הכנסת, בצורה של קרון רכבת

יד זכרון במקום בו עמד בית הכנסת, בצורה של קרון רכבת

בטי שטרוק אכן מופיעה כאשת צוות ברשימת סוכנויות הרווחה והטיפול בילדים של הקהילה היהודית של ברלין (Wohlfahrts und Jugendfuersorgeamt der Juedischen Gemeinde) במשרדי אזור צפון-מערב העיר, שהיו בבניין בית הכנסת ברח' לווטצו.

רשימת גירושים מרח׳ לווטצו, היכן שעמד בית הכנסת

רשימת גירושים מרח׳ לווטצו, היכן שעמד בית הכנסת

סימן נוסף לזמנים קשים מבחינה כלכלית היה מעברי הדירה התכופים של המשפחה. מלבד רחובות יאגו ושטרום הם התגוררו גם ברח' פוטליץ (Putlitz) וברח' דורטמונדר (Dortmunder). הדירות שהתגוררו בהן לא היו בבעלותם וברגע שלא יכלו עוד לשלם שכר דירה נאלצו לעזוב ולחפש מקום מגורים אחר. אלפרד זוכר שבדרך כלל מעברי הדירה הללו התרחשו בשעות הלילה. אבל היו להם גם תקופות של שגשוג. בשלב מסוים הגיע לבית ספר פון קלייסט מורה לצרפתית בשם פואריה (Poirier) בתוכנית חילופי מורים וחיפש מקום מגורים; האני והילדה התחננו שהוריהן יזמינו אותו אליהם והוא התגורר בבית משפחת גוטפלד במשך חודש בערך. הילדים אהבו אותו מאוד.

טוביאס, שתי בנותיו אורסולה (Ursula) ורות (Ruth) (משמאל), אשתו שרלוטה (Charlotte) וילדיה (1939)

טוביאס, שתי בנותיו אורסולה (Ursula) ורות (Ruth) (משמאל), אשתו שרלוטה (Charlotte) וילדיה (1939)

אלפרד טוען שסאלי היה אומן טוב אך איש עסקים גרוע, שהפסיד כסף שהגיע ממשפחתה של אמה. בנוסף, סאלי אהב לבלות בפאב. אלפרד זוכר שפעם נשלח להביא אותו מן הפאב הביתה בשעות הלילה.

סלמה (Selma), אחות של סאלי

סלמה (Selma), אחות של סאלי

איזידור לוין נפטר ב-1927 בביתו שברחוב צווינגלי. פריץ זוכר אותו כאדם נמוך ושקט מאוד. היה לו סרטן שגרם לו לכאבים בלתי נסבלים ואימי זכרה את צעקות הכאב שלו.

הוא נקבר בבית העלמין היהודי בוייסנזה. רעייתו ג'ני נפטרה ב- 1933, זמן קצר בטרם עזבה בתה אמה עם משפחתה לארץ ישראל. גם היא נקברה באותו בית העלמין לצד בעלה ויש להם מצבה משותפת.