תקופת הנאצים: 1933- 1945

ה מפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה ב-30 בינואר 1933, לאחר שניצחה בבחירות לרייכסטאג (הפרלמנט). היא ניצחה בבחירות על רקע מצב כלכלי קשה מאוד במדינה, שיעורי אבטלה ואינפלציה גבוהים, כאשר בשנות ה-20 ערך הכסף ירד שוב ושוב לעתים באותו היום עצמו. אלה היו גם זמנים של מתיחות פוליטית: סוציאליסטים, קומוניסטים ונאצים נלחמו אלה באלה. המתיחויות הגיעו גם לכדי מעשי רצח פוליטיים, אשר תרמו לחוסר היציבות הקיצוני של המערכת הפוליטית. התנאים המשפילים של הסכם ורסאי, שהביא לסיומה של מלחמת העולם הראשונה, היו גורם נוסף. בקרב תושבי גרמניה עלתה כמיהה ל"אדם חזק" שיביא סדר למדינה. כאמצעי למשוך את תמיכת העם הגרמני, שיחק אדולף היטלר ב"קלף היהודי" – הוא מצא שעיר לעזאזל להאשימו בבעיותיה של גרמניה. נראה שזה פעל היטב, משום שהוא קיבל את התמיכה שהזדקק לה בבחירות של 1933 ומאוחר יותר במדיניות השמדת העם היהודי, שבה לקחו חלק פעיל גרמנים רבים. בהקשר זה יש להדגיש שהייתה בגרמניה גם אופוזיציה למדיניותו של היטלר כלפי היהודים. כיום אנו יודעים שהייתה מחתרת פעילה שסייעה להצלת היהודים ו"אויבי משטר" אחרים בדרכים שונות לאורך כל שנות הנאציזם האפלות.

היטלר עלה לשלטון בשלהי חודש ינואר 1933; פחות משנה אחת מאוחר יותר, ב-25 בדצמבר 1933, הגיעו סאלי גוטפלד, רעייתו אמה וחמשת ילדיהם (בגיל 4 עד 15) לנמל חיפה, בארץ ישראל שהייתה באותה תקופה תחת שלטון המנדט הבריטי.

מה גרם לסאלי לעזוב את גרמניה כמעט מייד לאחר שהנאצים תפסו את השלטון, בטרם חוקקו חוקי נירנברג (1935) נגד היהודים, ושנים בטרם החלו הרדיפות האמיתיות? האם הוא היה ציוני? האם הוא ראה, שיער, ניבא את אשר יקרה? אנו יודעים מעבר לכל ספק שהוא לא היה ציוני. הוא היה גאה ב"גרמניות" שלו והיה מרוחק מתמיכה בסוגיות הקשורות בעם היהודי ככלל; הוא אף הדגיש שהוא היה שונה מאותם יהודים שבאו מפולין ומרוסיה, ה-“Ostjuden". גם נביא בעל יכולת לראות את הנולד הוא לא היה. אז מדוע עשה צעד קיצוני כל-כך, צעד שהתברר בדיעבד כגורלי?

על-פי מספר עדויות מפורטות של סאלי מהשנים 1952-54, ועוד עדות אחת מ-1959, הוא נעצר בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי בדירתו בפוטליצשטראסה (Putlizstr) 15 על-ידי אנשי SA. אלה לקחו אותו למפקדת ה-SA ברחוב הוטן (Hutten). משם נלקח יחד עם עוד כ-20 גברים עצורים לפארק ULAP ברחוב לרטר (Lehrter), ומשם למפקדת המשטרה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz). ה-SA ניסו להביא את העצורים לבית הורסט וסל (Horst Wessel, מקום נוסף בו נערכו עינויים) אך זה היה מלא עד אפס מקום – לכן נלקחו למפקדת המשטרה.


בית הסוהר של ה- SA(Sturmabteilung) בפאפה-שטראסה

מה שהיה פעם בית הסוהר של ה-SA בפאפה-שטראסה הינו האתר היחיד מימיו המוקדמים של הטרור הנאצי בברלין בו נותרו שרידים ברורים למה שקרה בו ב- 1933.
המתקן בפאפה-שטראסה שימש במקור את חיל הרכבות של פרוסיה (Eisenbahntruppen). ממרץ ועד דצמבר 1933 נוהל במרתף הבניין מחנה ריכוז על-ידי משטרת השדה של ה-SA (SA-Feldpolizei). באתר זה עצרו, תחקרו ועינו אנשי ה-SA בראש ובראשונה את אויבי המשטר – יהודים ובני קבוצות אחרות אשר נרדפו על-ידי הנאצים. כיום ידוע על שמותיהם של כמעט 500 אסירים שהוחזקו בפאפה-שטראסה. סביר שמספרם הכולל גבוה בהרבה. המוזיאון שומר את החדרים אשר שימשו כתאי מעצר במצבם המקורי וזהו כיום אתר זיכרון חינוכי.

לאתר המוזיאון

ב-19 במאי הוא נחקר לגבי קשריו הפוליטיים, במיוחד למפלגה הקומוניסטית. מאחר שלא היו לו קשרים כאלה כלל, שוחרר. כמה אנשי SA חיכו במסדרון ולקחו אותו יחד עם עוד שישה גברים למרתף פחם בפאפה-שטראסה, בו ננעלו. מרתף זה שימש את המשטר הנאצי בימיו המוקדמים כאמצעי להטלת אימה על ״אויבי המשטר״ וכונה ״מחנה ריכוז קטן״; הוא איפשר להם להתנסות בשיטה זו ולפתחה בהמשך לממדיה המפלצתיים. במרתף הוכו העצורים מדי יום על-ידי השומרים, בחורים בשנות ה-20 לחייהם אשר השתייכו לקבוצתו של רב-הסרן ווקה (Wecke). השומרים של משמרת הערב היו מבוגרים יותר – בני 30-35 – והיכו אותם רק פעם אחת.

הוא מתאר בפרוטרוט את העינויים וההשפלה אשר עבר במרתף בפאפה-שטראסה: הוא נזכר שביום השני למעצרו, ה-20 במאי, הוא סירב ללקק את הרוק של איש SA מהרצפה והוכה עם מקל גומי בפניו. כתוצאה מכך נשברו משקפיו והוא נפצע בלחי ובאף. בכל יום היו ״ביקורים״ במרתף של אנשי SA צעירים מאוד אשר רצו ״להתאמן״ עם העצורים. מאחר שמשקפיו היו שבורים לא ראה היטב ודימם מפצעיו, ולכן לא יכול היה להשתתף. תחת זאת הוכה, לא רק במקל גומי כי אם במוט פלדה אשר הוציא כמה משיניו ושבר לו את עצם הלסת העליונה. בעדותו לא הצליח לשחזר כמה ימים הדבר נמשך, אך הוא זכר שכיהודי הוטרד על-ידי אנשי ה-SA ביתר שאת (היו יחד אתו ״אויבי משטר״ אחרים, לא-יהודים). במהלך כל שהותו במרתף, לא קיבל כל טיפול רפואי. עורך דין, בנו של חבר אשר שירת יחד עם סאלי באותה יחידה במלחמת העולם הראשונה, שחרר אותו לבסוף ב-22 ביוני. ביום שחרורו לקח אותו עורך הדין לעמדת עזרה ראשונה, שם חבשו את פצעיו ונתנו לו זריקות כלשהן. הוא נלקח לשם במונית מאחר שלא יכול היה ללכת, את דמי הנסיעה במונית שילם עורך הדין. רופאים פרטיים חששו לתת לו טיפול כששמעו שהיה עצור במרתף בפאפה-שטראסה. לאחר מאמצים רבים מצא את ד״ר לאופולד (Leopold) ברלין, שטיפל במצבו הכללי, ואת רופא השיניים וולטר לוין (גיסו), שטיפל בלסת שלו. הטיפולים ארכו זמן רב. פניו היו נפוחים והוא סבל מכאבים עזים, בנוסף התקשה ללכת ולהטיל שתן. ברכו השמאלית נפרקה ועבר זמן רב עד ששוב יכול היה לעשות בה שימוש. לאור כל זאת לא יכול היה לעבוד במקצועו, שכלל טיפוס על בניינים. הוא התקשה ללעוס כראוי ולכן נאלץ לאכול מזון נוזלי. בהמשך נאמר לו שהוא זקוק לתותבת בלסת, אך לא היו ברשותו האמצעים להשיגה. במהלך מעצרו נערך חיפוש בדירתו אחר כלי נשק, מדים וספרות אסורה, אך לא נמצא דבר מלבד זוג מגפיים. עורך הדין אשר דאג לשחרורו הציע שסאלי יעתיק את מקום מגוריו. המשפחה נעתרה לעצתו ועברה מפוטליצשטראסה 15 לרחוב דורטמונדר 3. לסאלי לא היה מושג מדוע נעצר על-ידי ה-SA; הוא משער שמתחרה עסקי נאצי שענה לשם קלמפנרמייסטר קייזר כיוון את ה-SA אליו, אך אין בידיו הוכחות. החוויה במרתף והעצה שקיבל מחברו לנשק ממלחמת העולם הראשונה לעזוב את גרמניה עשו את שלהן. במהלך חודשי הקיץ, תוך שהוא מלקק את פצעיו, שקל את האפשרויות העומדות בפניו.

ידוע לנו שסאלי הלך אל ה- Palaestina-Amt (משרדי הסוכנות היהודית בברלין) ברח' מיינקה (.Meineke Str) 10 והגיש מסמכים לסרטיפיקט בקטגוריה A3, המיועדת לאנשי מקצוע המהגרים לארץ ישראל המנדטורית. הוא הגיש את המסמכים שלו ב-20 בספטמבר 1933. בבקשה הוא מציין שהוא אומן פחות מזה 26 שנים (הוא היה אז בן 42). הוא מציין שהוא קורא עברית אך אינו כותב או מדבר את השפה. לשאלה אילו סיבות הניעו אותו לבקש להגר לפלסטינה הוא מציין שלאור התנאים (הפוליטיים?) המשתנים הוא איננו מסוגל עוד להתפרנס בגרמניה. הוא מציין שיש בבעלותו ציוד וכלי עבודה שהוא מתכוון לקחת עמו. הוא מציין שהוא אינו חבר בתנועה הציונית אך רושם כממליץ את איש העסקים המפורסם זלמן שוקן (Salman Schoken) מרח' לסינג (.Lessing str) 29 (לימים בעל ההוצאה לאור "שוקן" ובעל עיתון "הארץ" בישראל). בדבר תוכניותיו לכשיגיע לארץ ישראל, הוא מציין שהוא רוצה לפתוח בית מלאכה לפחחות. לבסוף, לשאלה בעניין מועד הגירתו, הוא מציין "בהקדם האפשרי".

דרכונה של אמה (Emma)

דרכונה של אמה (Emma)

במקביל תכננה המשפחה תוכניות לעזיבה. דרכונה של אמה מכיל "ויזה לפלסטינה" שניתנה לה על-ידי הקונסול הבריטי בברלין ב-28 בספטמבר – שבוע בלבד לאחר הגשת הבקשה במשרדי הסוכנות היהודית. נראה שהייתה זו ויזת תייר, אך סאלי שאף לקבל ויזת הגירה, מה שללא ספק לקח זמן רב יותר.

משרדי הסוכנות בברלין השתדלו להשיג לסאלי סרטיפיקט בקטגוריה A3 לבקשתו, אך ללא הצלחה. במכתב מברלין, שנשלח ב-24 באוקטובר 1933 למר ברלס (Barlass) מהסוכנות היהודית בירושלים, הכותב (החתימה אינה קריאה) מציין שמר גוטפלד חייב לצאת לארץ ישראל בדחיפות. המכתב ממשיך ומציע שאם אין אפשרות לקבל סרטיפיקט בקטגוריה A3, ניתן להעביר את מר גוטפלד לקטגוריה אחרת כדי לאפשר לו לקבל את הויזה. המבקש האלמוני מסיים בהדגשת העובדה שמר גוטפלד הוא איש מקצוע מיומן ביותר ושהוא מצפה לתשובה באמצעות הטלגרף. כפי הנראה, לא נשלחה שום תשובה לברלין וב-14 בנובמבר 1933 נשלח מכתב שני, בידי ו' טמפל (Tempel) ממשרדי הסוכנות היהודית בברלין לירושלים, המתייחס בסימוכין למכתב הקודם ומציין שבינתיים הפך המצב קריטי (!) בעבור מר גוטפלד ונדרשת פעולה מיידית.

דרכונה של אמה, עמ׳ 2

דרכונה של אמה, עמ׳ 2

המכתב מוסיף ואומר שבשל שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה מקבל מר גוטפלד קצבה חודשית על סך 48 מארקים. המכתב נענה על-ידי מר ברלס ב-30 בנובמבר, ובמכתב התשובה צוין שלמרבה הצער, לאור מצב ההגירה, אין הסוכנות היהודית יכולה לעשות דבר בעניין ומציעה שהמשרדים בברלין יעניקו למר גוטפלד סרטיפיקט לאזרחים בגיל 45-35 – כלומר קטגוריה אחרת. נראה שהניסיון להשיג "סרטיפיקט לאיש מקצוע" קשור להסכם עסקי שהיה לסאלי עם ולטר בונוויט (Walter Bonwitt) – איש עסקים שלמעשה לקח את סאלי תחת חסותו ומימן את דמי הנסיעה של המשפחה, וכן סיפק את המשאבים לרכישת ציוד שנשלח לארץ ישראל. שמו מצוין במסמכים כאיש קשר שהיה לסאלי בחיפה כאשר ירדה המשפחה מן האניה עם הגעתם. באותם המסמכים הוא מציין שהוא מביא עמו 2,500 מארקים (במזומן ובשווי הציוד).

במוצאי שבת, ה-16 בדצמבר, 1933, קיבל סאלי הודעה מחבר המועצה קרזימנט (Kresiment) שעומדים לעצור אותו בשנית. קרזימנט נתן לו עצה בהולה לעזוב את גרמניה מיד ולא להשאר בדירה ברח׳ דורטמונדר 3. הוא נעתר לעצתו ועזב את ברלין עם משפחתו ברכבת ב-16 בדצמבר 1933. נראה שלא רצו לעשות עניין גדול מעזיבתם, לכן השאירו את האורות דולקים ולקחו רק את מה שהיה נחוץ. סאלי העמיס על עגלה את כל המזוודות ודחף אותה עד לתחנת הרכבת אנהלטר (Anhalter). ברכבת היה להם תא לעצמם. ראשית הם חצו את הגבול לאוסטריה והגיעו לזלצבורג ב-17 בדצמבר ומשם המשיכו לטריאסטה שבאיטליה. אימי זכרה שמותר היה למהגרים לקחת עמם סכום כסף קטן בלבד, אך אביה הבריח יותר מן המותר תוך שימוש בתחתית כפולה בתוך קופסת עוגיות כדי להסתיר את המזומנים. בעת חציית הגבול נבדקו חבילותיהם והשוטר שאל מה יש בקופסה הזאת וסאלי השיב לו, "עוגיות" והציע לו אחת. פריץ זכר כמה הלם ליבו באותו רגע. בטריאסטה הם עלו על סיפון ה- Martha Washington, שיצאה אל עבר חיפה ב-20 בדצמבר והגיעה אל יעדה חמישה ימים מאוחר יותר.

החיים בחיפה של שנות השלושים לא היו קלים. המשפחה התגוררה תחילה בדירה קטנה ברח' חרמון 16 – בבית שרר, בקומת הקרקע; חודשים מספר לאחר מכן הם עברו לרח' חרמון 19 – לבית גוטמן – לדירה בת שלושה חדרי שינה. בית המלאכה הראשון של סאלי הייתה ברח' תבור. תחילה הוא עבד כשכיר במפעל "שמן" בחיפה אך עזב כי לא היה רגיל לקבל הוראות מאחרים… הוא השיג חוזים אחדים ותכופות נהג לבקר באתרי בניה ולבנות גגות פח. לפי סיפור משפחתי, סאלי איבד כסף רב לאחר שנתן אמון בקבלן ששכר אותו ולא התייחס להיבטי החוק של החוזה. ככל הנראה, נוכלים כאלה, שניצלו את העובדה כי היקים היו מורגלים בסטנדרטים אחרים בעסקים, היו נפוצים למדי בזמנים ההם. לאחר שאיבד כך את כספו, נאלצה המשפחה לחיות בתנאים קשים; פריץ זכר ימים של רעב, כאשר היה שב אל ביתו מבית הספר עם כאבי בטן, ובמכולת לא הסכימו לתת לו פרוסת לחם משום שאמו הייתה חייבת 25 גרושים.
מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר ברח' מסדה, תחילה למספר 38, בהמשך למספר 56 ולבסוף לרח' מצדה 46 – בית צ'צ'קוביצ'קה, שם לימים נולדתי אני. זו הייתה דירה בת שני חדרי שינה בקומה שנייה, עם מטבח, מסדרון קטן ומרפסת קטנה שהשקיפה אל נמל חיפה. שלושת הילדים הגדולים, הילדה, האני ואלפרד, שהיו כעת בשנות העשרה שלהם, לא המשיכו את לימודיהם משום שהמשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לשלם שכר לימוד והם נאלצו לצאת לעבוד.

האני (Hanni), הילדה (Hilde, משמאל) בקיבוץ נען (1935)

האני (Hanni), הילדה (Hilde, משמאל) בקיבוץ נען (1935)

אימא שלי האני ואחותה הילדה עבדו בשמרטפות ובטיפול בילדים; אמי עבדה גם בחנות בדים "סלמה" (בדרכם של סבה וסבתה…) וככל הנראה הייתה אשת מכירות מעולה. אלפרד עבד לצד אביו בבית המלאכה והיו להם סכסוכים תכופים. שני הילדים הצעירים, פריץ ואינגה, למדו בבתי ספר יסודיים. דודתי אינגה זוכרת שהמשכורות של אחיותיה הגדולות אפשרו את לימודיהם בבית הספר. שלושת הילדים הגדולים יותר היו גם חברים בתנועת "הנוער העובד" ובשלב מסוים הגיעו הבנות לקיבוץ נען, בנסותן למצוא את דרכן בארץ החדשה ברוח הימים ההם. הן שבו הביתה לחיפה לאחר זמן-מה.

אף על פי שהמשפחה שנותרה מאחור בברלין לא ראתה בעין יפה את בחירתה של משפחת גוטפלד לעזוב את גרמניה בשנת 1933, הידרדרות תנאי החיים של יהודי גרמניה גרמה להם לשנות את דעתם. פריץ ואלפרד זוכרים שניהם שהוריהם נהגו לקבל מכתבים שבהם שאלו אותם קרוביהם על החיים בארץ ישראל ועל אפשרויות המעבר לשם. תגובתו של סאלי הייתה לא הייתה מעודדת, עקב הקשיים שחוותה המשפחה. כפי הנראה, קשר של מכתבים וחבילות המשיך להתקיים בין המשפחות בברלין ובחיפה; פריץ קיבל שעון לכבוד בר המצווה שלו בשנת 1938.

שירה של מארי (Marie) לרגל ראש השנה

שירה של מארי (Marie) לרגל ראש השנה

שיר לא מתוארך ששלחה מארי לכבוד ראש השנה מלמד אותנו על הזמנים הקשים שנפלו בחלקה של בני המשפחה שנותרו בברלין: השיר רווי תקווה לימים טובים יותר, אך בו בזמן מרמז בין השורות על חייהם הקשים לעת עתה.

בינתיים יישם המשטר הנאצי במרץ את האידיאולוגיה האנטי-יהודית שלו. בנוסף לתעמולה נגד היהודים, שתוארו כעושקי האומה הגרמנית, ננקטו צעדים מעשיים להגביל את חופש הפעולה שלהם וכן להגביל את יחסי הלא-יהודים עמם. ההגבלות באו לידי ביטוי בשנת 1935 באמצעות חוקי נירנברג, אשר הגבילו את תנועות היהודים, אסרו על נישואים בין יהודים ללא-יהודים, אסרו על היהודים להשתתף באירועי תרבות, אסרו מכירת נדל"ן ליהודים, אסרו על אנשי מקצוע יהודים, כדוגמת רופאים ועורכי-דין, לעסוק במקצועם, אסרו על היהודים להחזיק חיות מחמד. החוקים גם אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ציבוריים ובהמשך אף חייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד עם האות J במרכזו, כסימן ל-"Jude", יהודי. היה על היהודים גם להוסיף בתעודות הרשמיות שלהם את השם הפרטי "ישראל" (לגברים) ו"שרה" (לנשים). תקנות אלו היוו סימן חד-משמעי שתמורות קשות ממשמשות ובאות על חייהם של היהודים בגרמניה. יש בידינו מידע מועט עד כמה השפיעו חוקי נירנברג על קרובי משפחתי; לא מצאנו מכתבים המתארים את חייהם בשנות השלושים. אבל כבר ראינו לעיל שהילדים אולצו לעזוב את בתי הספר הציבוריים שבהם למדו ולעבור לבתי ספר יהודיים, שנסגרו סופית בהמשך. אנו יודעים גם שחלקם נאלצו לעזוב את בתיהם, להידחס בתוך דירות קטנות יותר, בדרך כלל לצד משפחות יהודיות אחרות, ולאחר מכן גורשו אל מותם.

בליל ה-9 בנובמבר, 1938 התרחש מה שמכונה כיום בפי הגרמנים Pogromnacht, ליל הפוגרום, אך ידוע לרוב בשם Kristallnacht, ליל הבדולח: כל בתי הכנסת בגרמניה, ועמם חנויות רבות שהיו בבעלות יהודים, הועלו בלהבות. מכבי האש שנקראו אל מקומות השריפה וידאו שהאש לא תתפשט לבתים השכנים, אך לא מנעו מבתי הכנסת להישרף עד היסוד. היה זה הצעד הראשון במלחמה הפתוחה נגד היהודים בגרמניה (ובהמשך במדינות אירופה אחרות), בכוונה תחילה להשמידם לחלוטין. בית הכנסת ברח' לווטצו נשרף גם הוא, אך הבניין לא קרס; לימים ייעשה בבניין זה שימוש למטרה אפלה. ליהודים שחיו בגרמניה היה ליל הבדולח סימן (מאוחר מדי) לבאות ולאחר נובמבר 1938 רבים ניסו להתדפק על הדלתות כדי להימלט מגרמניה, אך לרובם היה זה כבר מאוחר מדי, משום שמצד אחד ממשלת גרמניה לא התירה הגירה כזו (אלא אם כן שולמו סכומי כסף עצומים) ומצד שני, אף מדינה לא הסכימה לקבלם אליה.

מה הייתה תגובתם של בני משפחתי לאירועים אלו? זאת איננו יודעים. נראה הגיוני שהם שאפו לעזוב, אך בלא אמצעים וקשרים זו לא הייתה אפשרות ריאלית. ידוע לנו שהחל בשנת 1938 לא הורשו עוד ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ציבוריים. סיפורה של אינגבורג זילברברג, בתה של פאולה זילברברג, שאת חברתה מן הימים ההם מצאתי (או, נכון יותר, היא מצאה אותי) הוא דוגמה מובהקת. אוולין גראסה (בילדותה, לפני נישואיה, האוקה) ואינגה היו חברות בלב ובנפש: הן למדו באותה הכיתה בבית הספר העממי קלרה שומן (Clara Schuman), שנקרא גם בית הספר העממי מספר 3, ברח' פיסטוריוס בשכונת וייסנזה. הן נהגו לבקר אחת את השנייה ולשחק בבובות. יום אחד בשנת 1938 נעלמה אינגבורג ואוולין מעולם לא זכתה לראותה שוב. כאשר שאלה עליה, איש לא ידע מה קרה לחברתה הטובה (כך לפחות נאמר לה). הן היו אז בנות שמונה ובמשך כל השנים הארוכות שחלפו מאז, זכרה אוולין את ידידתה הטובה ותהתה מה קרה לה. רק שנים מאוחר יותר, כאשר גדלה, היא גילתה את מה שעשו הנאצים ליהודים, אך המשיכה כנגד כל הסיכויים לקוות שאינגה שרדה בדרך פלאית כלשהי. באתר שלי קראה נכדתה מה עלה בגורלה של אינגבורג. כפי שידוע לנו היום, אינגבורג ואחותה הגדולה אדית אולצו לעזוב את בית הספר העממי ב-22 בנובמבר 1938 והן למדו מאז בבית ספר ליהודים – בית הספר היהודי העממי ברח' ריק (Rykestr), עד שנשלחו אל סופן הטראגי.


בוכנוואלד

ביולי 1937 דאג ה-SS לשטח חלקת יער בגבעת אטרסברג ליד ויימאר כדי לפנות מקום להקמת מחנה ריכוז חדש. המתקן נועד לסייע בדיכויים של יריבים פוליטיים, רדיפתם של יהודים וצוענים, והדרתם התמידית של אלו ״הזרים לקהילה״ (Gemeinschaftsfremde) – ביניהם הומוסקסואלים, חסרי בית, עדי יהוה ואנשים עם עבר פלילי – מגוף העם הגרמני (Deutscher Volkskorper). עד מהרה הפך בוכנוואלד לשם נרדף למערכת מחנות הריכוז של הנאצים. מרגע שבוסס מעמדו, החלו לגרש אנשים לבוכנוואלד מכל רחבי אירופה. מעל 250,000 אנשים הוחזקו במחנה הריכוז שעל פסגת האטרסברג וב-136 תת-המחנות תחתיו. ה-SS כפה עליהם לעבוד עבור תעשיית החימוש הגרמנית.

צו השחרור של בעלה של תסי (Tessy), אליאס הירש (Elias Hirsch), עמ׳ 1

צו השחרור של בעלה של תסי (Tessy), אליאס הירש (Elias Hirsch), עמ׳ 1

עם זאת, עלה בידי כמה מבני המשפחה לצאת מגרמניה בזמן: אחת מבנות המזל הללו הייתה תרזה (תסי) הירש, אחותה המבוגרת של אמה, אשר, מתוקף היותה ילידת ניו יורק, הייתה בעלת דרכון אמריקאי. בעלה אליאס (ילדים לא היו להם) נשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד ב-14 ביוני, 1938. תרזה הצליחה לשחרר אותו מן התופת ב-29 ביולי 1938 והם יצאו יחדיו למדינה היחידה שקיבלה אותם – קולומביה. הם יצאו מגרמניה ב-27 באוגוסט 1938 והגיעו אל מחוז חפצם ב-17 בספטמבר, כחודשיים לפני ליל הבדולח. בקולומביה הם התיישבו בעיר קאלי (Cali).

צו השחרור של בעלה של תסי, אליאס הירש, עמ׳ 2

צו השחרור של בעלה של תסי, אליאס הירש, עמ׳ 2

שתי בנותיו של אחיו הבכור של סבא סאלי, טוביאס ואשתו הראשונה, רות ואורסולה (או אולה, Ulla) גוטפלד, הצליחו גם הן לעזוב בזמן, הודות לחבר שסייע להן לצאת מגרמניה. אולה הגיעה לבריטניה ב-2 ביוני 1939 ואחותה רות הגיעה מעט אחריה, באוגוסט, ממש לפני פרוץ המלחמה. גם לטוביאס הייתה הזדמנות לעזוב את ברלין אך הוא סרב; הוא ראה עצמו בטוח משום שהיה לטענתו "גרמני" שלחם במלחמת העולם הראשונה. גם אחותם של סאלי ושל טוביאס, סלמה (Selma) גוטפלד, עזבה את גרמניה בזמן ועברה גם היא לבריטניה.

מייד עם יציאתה של גרמניה למלחמה ב-1 בספטמבר 1939, פותחו תוכניות לטפל ב"שאלה היהודית". התוכנית הראשונית הייתה להגלות את היהודים אל מחוץ לגבולות גרמניה, מזרחה, למטרות ״יישוב-מחדש״. פינוי ראשון כזה בוצע בעיר שטטין (Stettin) ב-12 בפברואר 1940, שבה נצטוו היהודים, כ-1200 במספר, לארוז את חפציהם ולהתכונן לצאת לדרך תוך 8-4 שעות. הם נלקחו לאזור לובלין. ההסבר שניתן להם היה הצורך לעשות שימוש בבתים שלהם בעבור גרמנים שבתיהם הופצצו. הם הועלו לרכבות ונדחסו בקרונות משא המיועדים לבעלי חיים. היהודים המפונים קיבלו את הרושם שהם אמורים להישאר בפולין עד תום המלחמה. חודש אחד לאחר מכן, ב-12 במרס, פונו באותו אופן גם יהודי שניידמול (Schneidemuhl). ב-2 באוקטובר אירע משלוח נוסף, הפעם של יהודי באדן-פאלץ (Baden-Pfalz) בדרום גרמניה. הם נאספו מכמה ערים ועיירות באזור וכ-6000 מהם נשלחו מפרייבורג (Freiburg ) למחנה ריכוז בגורס (Gurs), על הגבול בין צרפת לספרד. המחנה הזה שימש לאחר מלחמת האזרחים בספרד מתקן מעבר ללוחמי הבריגדות הבינלאומיות בספרד (1936-1939) לשם חזרה למדינותיהם. היהודים ששרדו את תנאי המחיה בגורס נשלחו בהמשך לאושוויץ. חשוב להדגיש שהמשלוחים הללו, כמו גם משלוחים עתידיים, התאפשרו בסיוע מלא (כפוי) של ההנהגה היהודית, שעל כתפיה נפל העול של ארגון המבצע וריכוז המגורשים.

שאלון הגירוש של זיגפריד (Siegfried)

שאלון הגירוש של זיגפריד (Siegfried)

לאחר שצברו ניסיון ראשון זה בשנת 1940, החלו הנאצים בשנת 1941 לפנות יהודים במספרים גדולים בהרבה מחלקיה האחרים של גרמניה, כולל ברלין. תוכנית זו כללה את בני משפחתי. ב-1 באוקטובר, בעיצומן של תפילות יום הכיפורים בבית הכנסת, נקרא מוריץ האנשל (Moritz Hanshel), נשיא הקהילה היהודית בברלין, להגיע למטה הגסטאפו, שם נאמר לו שהחל תהליך "היישוב-מחדש" (Umsiedlung) ליהודי ברלין בלודז'. על ראשי הקהילה לאתר כמה אלפי יהודים ל"פרויקט" זה והם יפונו בקבוצות של אלף בכל פעם. איימו עליו לבל ידליף מידע זה. הוסבר לו שהיהודים עוזבים כדי לפנות את דירותיהם. ביום המיועד, היה עליהם להגיע לבית הכנסת ברח' לווטצו לשם פינויים. הרכבת הראשונה מברלין מזרחה יצאה ב-16 באוקטובר 1941 ועליה 1,082 איש מתחנת הרכבת גרונוואלד (Grunewald) ללודז'. טרם הפינוי התבקשה כל משפחה למלא שאלון מפורט ובו רשימת כל חפציהם האישיים ונכסיהם ואלה, כמובן, הוחרמו. הצהרות אלה משמשות כלי חשוב ביותר לתיאור חיי האנשים ומה כלל רכושם. למרבה הצער, עלה בידי להשיג רק את אחד השאלונים הללו של בני משפחתי – את השאלון שמילא זיגפריד. כפי שעולה מהצהרתו, ״רכושו״ היה מועט מאוד – שולחן למטבח וכמה כסאות, וכו׳.

הרמן לוין, רעייתו רחל (לבית מסינג) ובנם יורגן בן השבע עלו על טרנספורט מספר 3 ב-29 באוקטובר 1941. הטרנספורט עזב את תחנת הרכבת גרונוואלד ובו 1,009 איש, אך הוא הגיע ללודז' עם 908. 101 הנוסעים החסרים מתו בדרך או אולי הצליחו להימלט. במשך החודשים אוקטובר ונובמבר נשלחו לגטו לודז', או ליצמאנשטאדט (Litzmanstadt) כ-20,000 יהודים, לא מברלין בלבד כי גם מערים נוספות, כגון פרנקפורט, קלן, דיסלדורף והאמבורג. הם התווספו לקהילה היהודית שכבר התגוררה בגטו ושמנתה כ-200,000 נפש; הם מצאו מקומות מגורים בעיקר במקומות ציבוריים בקור ובתנאי היגיינה מזוויעים ורעב שגרמו למחלות. בידי בודדים בלבד עלה למצוא תעסוקה בגטו. עד לחודש מאי 1942 שלחו הנאצים מעל 10,000 יהודים מגטו לודז' אל מחנה ההשמדה חלמנו (Chelmno). על-פי המידע שהשגנו, הרמן לוין נהרג בגטו לודז׳ ב-1 באוגוסט 1942. אשתו רחל נשלחה לחלמנו ונרצחה שם ב-12 בספטמבר, 1942. ממידע שהושג בזמן האחרון, בנם יורגן (Juergen) מת ב-5 באפריל, 1944, וקבור בבית העלמין היהודי הסמוך למה שהיה פעם גטו לודז'. משמעות מידע זה הוא שיורגן שרד בגטו ללא הוריו כשנה וחצי אחרי מותם!


טבח רומבולה

טבח רומבולה הינו השם הכולל לארועים שהתרחשו ב-30 בנובמבר וב-8 בדצמבר 1941 במהלך השואה, בהם נרצחו כ-25,000 יהודים ביער רומבולה שליד ריגה, לטביה, או בדרך אליו. למעט טבח באבי יאר באוקראינה, היה זה מעשה הזוועה הגדול ביותר שהתרחש על-פני יומיים בלבד במהלך השואה עד להפעלתם של מחנות ההשמדה. כ-24,000 מהקורבנות היו יהודים לטביים מגטו ריגה, וכ-1,000 היו יהודים גרמנים אשר הובלו ליער ברכבות. טבח רומבולה הוצא לפעול על-ידי איינזצגרופה A, בסיועם של משתפי פעולה מקומיים מקומנדו ארייס (Arajs) ובתמיכתם של גופי סיוע לטביים נוספים. בראש המבצע עמד מפקד ה-SS והמשטרה פרידריך יקלן (Jeckeln), אשר פיקח קודם לכן על מעשי טבח דומים באוקראינה. רודולף לאנגה (Lange), לימים ממשתתפי ועידת ואנזה, לקח גם הוא חלק בארגון הטבח. מעשי הטבח ברומבולה, יחד עם רבים הדומים לו, היוו את הבסיס למשפט האיינזצגרופן לאחר מלחמת העולם השנייה בו כמה מפקדים של האיינזצגרופן נמצאו אשמים בפשעים נגד האנושות.

אם הפינוי לגטו לודז' נתן עדיין את הרושם של "יישוב-מחדש", הרי המשלוחים הבאים כבר התרחשו במסגרת "הפתרון הסופי של השאלה היהודית" ותוך כוונה תחילה לרצוח את המפונים. הרעיון היה לבצע את העבודה המלוכלכת הזו הרחק מגרמניה. המשלוחים הבאים, שהחלו בחודש נובמבר 1941, יצאו אל ריגה שבלטביה, לשם היו אמורים להגיע 25 משלוחים ובהם 25,000 יהודים מגרמניה ומאוסטריה. בשל בעיות לוגיסטיקה כלשהן חמשת הראשונים במשלוחים אלה הופנו לקובנה/קאונס (Kowno/Kaunas) אשר בליטא.

מארי היימן (Heimann), בעלה השני ג'יימס (James) ובנה היינץ (Heinz) בן העשר נשלחו בטרנספורט מספר 6 לקובנה/קאונס (Kowno/Kaunas), שיצא מתחנת הרכבת גרונוואלד (Grunewald) ב-17 בנובמבר בשעה 18:25, ועליו 944 יהודים. התלוו אליו שני אנשי גסטאפו וחמישה עשר קציני משטרה. מפקד הטרנספורט היה ה- Kriminaloberassessor אקסנר (Exner), שהחזיק בשני עותקים של רשימת המפונים. הרכבת הגיעה אל יעדה בקובנה ב-21 בנובמבר. ב-25 וב-29 בנובמבר נרצחו 4,934 יהודים מגרמניה בשני אירועים של המתה המונית בבורות ירי במצודת הפורט התשיעי שבקרבת קובנה. הרציחות ההמוניות בוצעו בידי אנשי האיינזאצקומנדו מספר 3 של קארל יגר (Karl Jaeger), שהיו, לדברי מקור מסוים, "הרוצחים הפוריים ביותר בכל רחבי חזית המזרח". בתאריך הראשון מבין השניים (25 בנובמבר), נרצחו באתר זה 1159 גברים יהודים, 1600 נשים יהודיות ו-175 ילדים יהודים, שהגיעו לכאן לשם "יישוב מחדש" מברלין, פרנקפורט ומינכן. ביניהם היו גם מארי, ג'יימס והיינץ. הם היו אם כן בקבוצה הראשונה שבה בוצעה המתה שיטתית המונית של יהודי גרמניה בשואת יהודי אירופה.

ולטר לוין ושני ילדיו, אינגולף בן השמונה ויוטה בת השש, וכן אחותו רוזה האאזה, בעלה אוסקר (Oskar) ושני ילדיה, תיאה בת השלוש-עשרה ויואכים בן התשע, היו בטרנספורט מספר 7, שיצא מתחנת הרכבת גרונוואלד ב-27 בנובמבר 1941, עשרה ימים בלבד אחרי הטרנספורט של אחותם מארי ומשפחתה. יעדו של טרנספורט זה היה ריגה, לטביה. היו עליו 1,053 מפונים. הרכבת הגיעה לתחנת סקירוטאווה (Skirotava) בריגה בלילה שבין ה-29 וה-30 בנובמבר. בהגיעם הם הוכרחו לצעוד לאתר ההשמדה ביער רומבולה (Rumbula). כשעלה השחר על יום המחרת, ה-30 בנובמבר, נרצחו כל המגורשים. לאחר הרצח של יהודי ברלין שהגיעו באותו טרנספורט בשעה מוקדמת בבוקר, נרצחו במשך אותו יום במקום זה עוד 10,000 יהודים מגטו ריגה.


בית המלאכה של אוטו ויידט

אוטו ויידט נולד ב-1882 בצפון גרמניה. במלחמת העולם הראשונה היה פציפיסט מושבע. ויידט, שהיה בעצמו לקוי ראייה, הקים באמצע שנות ה-30 מפעל לייצור מטאטאים ומברשות, ומאחר שהתנגד נחרצות לנאצים, החליט להעסיק במפעל עוורים וחרשים יהודים. הוא הצליח לקבל חוזה מהוורמאכט (הצבא הגרמני) לספק להם מטאטאים ומברשות והמפעל שלו סווג כ״חשוב עבור המלחמה״. היו בו כ-30 עובדים יהודים עיוורים וחירשים בנוסף ל-8 שוהים יהודים בלתי חוקיים נוספים. במשך תקופה ארוכה יכול היה להגן על עובדיו מפני גירוש בכך ששיחד את הבכירים במשרד האבטלה ואת הגסטפו. בעזרתם של משתפי פעולה נוספים הצליח להשיג מסמכים מזויפים ואישורי עבודה עברו כמה מהפליטים. על-מנת שיוכל לקנות יותר מזון, מכר הרבה מהמברשות שלו בשוק השחור. הוא הצליח לשמור על עובדיו ועל בית המלאכה עד 1943. האקציה של בתי החרושת, במסגרתה נתפסו כל היהודים שטרם נשלחו אל מותם במזרח, מכיוון שעבדו בעבודות חיוניות, הביאה אל קיצו את המאבק של אוטו ויידט לשמור על עובדיו היהודים, שרובם נשלחו את מותם. עבור אליס ליכט, שהייתה מזכירתו ועמה עמד בקשר קרוב, שכר חצר פנימית לצורך מגורים עם הוריה. הוא שיכן ארבעה מבני משפחת הורן במפעלו מאחורי קיר מוסווה. לאחר שמישהו הלשין על מקום המסתור של המשפחה, הם גורשו לאושוויץ ב-14 באוקטובר, 1943. הוא יצר קשר עם אליס באמצעות מתווכים ואיפשר את בריחתה וחזרתה לברלין. אוטו ויידט נפטר ב-1947 בברלין. אשתו קיבלה עבורו את אות "חסידי אומות העולם" מ"יד ושם" בשנת 1971.
אחת מאלה שניצלו בזכות אוטו ויידט הינה אינגה דויטשקרון (ראה בהמשך). אינגה הייתה אף היא מזכירתו של ויידט. ביוזמתה הפך בית המלאכה ב-2006 למוזיאון הקרוי Otto Weidt Blindenwerkstatt (סדנת העיוורים של אוטו ויידט).
המוזיאון מספר את סיפורו של ויידט באמצעות תצלומי ארכיון וראיונות עם כמה מהאנשים שהציל.

בהיסטוריה של הפינוי והרציחות ההמוניות, היה לטרנספורט הספציפי הזה חשיבות מיוחדת. נראה שלאחר הרצח ההמוני בבור הירי שליד קובנה, שם נרצחו בברוטליות יהודים מגרמניה, חלקם ותיקי מלחמת העולם הראשונה שנלחמו למען "המולדת" (להבדיל מיהודי פולין, רוסיה ואוקראינה), התגלעו בהנהגה הנאצית היסוסים בדבר השיטה הנהוגה. על כן הוחלט להביא את המפונים בטרנספורטים הבאים אל הגטו בריגה, כפי שנעשה בלודז', במקום להוציאם להורג בבורות ירי עם הגעתם. הימלר שלח מברק להיידריך ממפקדתו של היטלר בברלין ב-30 בנובמבר, שבו נאמר: "טרנספורט היהודים מברלין – לא לחסל" (“Judentransport aus Berlin – Keine Liquidierung”). ההודעה הגיעה מאוחר מדי; הרצח כבר בוצע. היהודים שהגיעו מגרמניה בעשרים המשלוחים הבאים אכן נשלחו אל גטו ריגה, משום שהנאצים שאפו להשמידם בדרך "דיסקרטית" ו"הומנית" יותר.

טוביאס גוטפלד נרצח במחנה סאכסנהאוזן (Sachsenhausen) ב-16 בספטמבר 1942. מחנה הריכוז סאכסנהאוזן, בעיירה קטנה מצפון לברלין, נבנה כבר בשנת 1936. הוא נבנה כדי לכלוא את "אויבי המשטר" ואכן שוכנו בו לא רק יהודים כי אם גם מתנגדי המשטר במהלך המלחמה, וכן שבויי מלחמה סובייטיים. למעשה, הקבוצה הגדולה ביותר בקרב השוהים במחנה היו השבויים הרוסים. המחנה שימש כאתר הכשרה ואימון של יחידות האס-אס וכן אתר לניסויים בשיטות טיפול והרג שבויים, שיטות שיושמו לאחר מכן במחנות אחרים. מדוע התגלגל טוביאס דווקא לשם? מתי הוא נלקח לשם? לא הצלחתי להשיג מידע משום שרשומות סאכסנהאוזן אבדו; נותר רק תאריך מותו. ניתן עם זאת לשער שהוא נשלח לשם בשל היותו קומוניסט (אם כי לא פעיל) ואלה בבירור נחשבו "אויבי המשטר". אפשרות אחרת היא שהוא נחשב יהודי פולני, וקבוצה של 900 יהודים ממוצא פולני בברלין נלקחו ב-13 בספטמבר 1941 לסאכסנהאוזן. אפשרות זו מקבלת חיזוק לאור הכתובת האחרונה שהתגורר בה – רח' גרנדייר 7, שהייתה באזור שנויירפירטל (Shneuerviertel) – שכונה בתוך אזור מיטה (Mitte) בברלין, שבה ישבו ה-Ostjuden. אשתו השנייה של טוביאס שרלוט ושני ילדיה, אווה נברצקי (בת 9) והלמוט נברצקי (בן 7) נשלחו לאושוויץ בטרנספורט מספר 27, שיצא מתחנת הרכבת ברחוב פוטליץ (Putlitz) בברלין ב-29 בינואר 1943 עם 1,004 יהודים נוספים והגיע לאושוויץ למחרת היום, ב-30 בינואר.

בשלב זה כבר איבדו הנאצים את כל היסוסיהם לגבי שיטות ההרג ושלחו את יהודי גרמניה ישירות אל מחנות ההשמדה. ההתפתחויות במחנות ההשמדה בשנים 1943-1942 היו קשורות בוועידת ואנזה (Wannsee) שהתקיימה בינואר 1942 ושהשתתפה בה ההנהגה הנאצית הבכירה (כולל אייכמן) ובראשה היידריך; הועידה הוקדשה לתוכניות המפורטות של "הפתרון הסופי של השאלה היהודית".

זיגפריד לוין, רעייתו גרטרוד (לבית כהן) וילדיהם, מרטין בן התשע ושיינה בת הארבע, נשלחו לאושוויץ בטרנספורט מספר 39 ב-28 ביוני 1943. ברכבת היו 314 מפונים והוא הגיע לאושוויץ למחרת היום. זיגי היה הצעיר שבאחיה של סבתא אמה והוא היה עיוור. הוא עסק בייצור מטאטאים ומברשות ומאז שנת 1935 הועסק בבית מלאכתו של אוטו ויידט ברח' גרוסברן (Grossbeeren) 92. ויידט, איש עסקים אנטי-נאצי, הרחיב את עסקיו עם פרוץ המלחמה והיה לו חוזה עם הוורמאכט לספק להם מטאטים ומברשות. כך יכול היה להעסיק מספר רב יותר של עובדים. הוא העסיק יהודים שהיו עיוורים וחרשים ובכך הציל אותם מגירוש ורצח. עלה בידיו להגן עליהם ולהציל את חייהם במשך תקופה מסוימת, אך בסופו של דבר רובם נשלחו אל מותם באמצע שנת 1943.


אינגה דויטשקרון

בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט עם תמונה של העובדים

בבית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט עם תמונה של העובדים

סופרת, עיתונאית, ילידת ברלין (1922), עבדה בתקופת המלחמה כמזכירה בבית המלאכה של אוטו ויידט. לאחר סגירת המפעל, התחבאה עם אימה במקומות שונים בגרמניה והצליחה לשרוד. לאחר המלחמה עברה לאנגליה לתקופה קצרה ולאחר מכן עלתה לארץ. כאן עבדה כעיתונאית ב"מעריב" ובתור שכזאת נשלחה להיות כתבת העיתון בבון. מאוחר יותר חזרה להתגורר בגרמניה, ואחר האיחוד ב-1989 חזרה לבית המלאכה (שהיה ממוקם באזור המפורז בין שני חלקי ברלין) וגילתה שהמקום נשאר כשהיה. היא פעלה נמרצות להפוך את המקום למוזיאון לזכרו של אוטו ויידט ומתנגדי המשטר הנאצי אחרים. המוזיאון נפתח ב-2006.

ראיון עם אינגה דויטשקרון, ברלין, 16 נובמבר 2009

ב-1935/6 התעוור אוטו ויידט. נכון לאותו זמן היה בבעלותו בית מלאכה למברשות ומטאטאים בגרוסבהרן שטראסה. ב-1939 ניתנה לו הוראה (וחוזה) מהוורמאכט לייצר עבורם מברשות ומטאטאים. כמתנגד מובהק של המשטר הנאצי עלה במוחו רעיון כיצד לרמות אותם. הוא קיבל חומרים על-מנת לייצר מטאטאים, אך העביר לידיהם רק חלק קטן מהתוצרת המצופה. עם השארית הצליח לסחור ולקבל זיכיונות – הוא היה מציע את הסחורה שלו לחנויות כלבו (שהאספקה שלהן לקתה באותו זמן בחסר), ומקבל בתמורה אוכל, בגדים או כסף עמם יכול היה לשחד את הגסטפו. הייתה לו תמיד חבילה מתחת לזרוע, כדי שאנשים יידעו לצפות למתנות ממנו.

הגסטפו היה אחראי על כל מקומות העבודה בהם הועסקו יהודים. יהודים הורשו לעבוד רק בעבודת כפיים, למשל ב-AG Farben או בסימנס. רק אם היו חולים ניתנו להם עבודות קלות יותר. לאינגה (שהייתה אז בת 19) הייתה עבודה איומה מסוג זה ב-AG Farben. היא ניסתה למצוא דרך מילוט. מאחר שהייתה צעירה ובריאה מאוד, נעלה יום אחד לעבודה נעלי עקב גבוהות במיוחד. היא נסעה לעבודה בחשמלית – שעה וחצי לכל כיוון ועוד 10 שעות עמידה על הרגליים בעבודה, מה שגרם לה דלקת בברך עד כדי אובדן כושר העבודה. נכות זו ליוותה אותה כל חייה, והיא קיבלה פיצויים עבורה. יחד עם זאת הדבר איפשר לה להיות מועסקת אצל אוטו ויידט, אותו הכירה.

הוא רצה להעסיק אותה, אך מאחר שלא הייתה לו עבודה עבורה ומאחר שחיבב אותה, המציא משהו. הוא היה פצפיסט ומעולם לא נשא נשק. הוא הגדיר עצמו כסוציאליסט אך לא היה חבר במפלגה הסוציאליסטית. הוא שיקר לנאצים והיה שחקן מוכשר שהשתמש בשלל תכסיסים להשגת מטרותיו. הוא היה עיוור כמעט לחלוטין וניצל את עוורונו לצרכיו. אביה של אינגה היה סוציאליסט שהצליח לברוח לאנגליה לפני המלחמה, וחבריו סייעו לה ולאמה להסתתר כשכבר לא היה באפשרותה לעבוד אצל ויידט.

תהליך הגירוש. בסתיו 1941 קיבלו אנשים טפסים למילוי בנוגע לנכסים שלהם. אף אחד לא ידע לשם מה. בדירה בה התגוררה אינגה קיבלה משפחה אחת את הטופס. לאחר מכן, בשמונה בערב ב-16 באוקטובר הגיע הגסטפו לדירה. אינגה פתחה את הדלת; ביקשו את אותה המשפחה, נתנו להם 10 דקות לארוז ולקחו אותם. כך החל הגירוש. מאותו רגע היה ידוע שמשפחה אשר מקבלת טפסים מסוג זה הינה הבאה בתור לגירוש. הדבר ארע בערך אחת לחודש, ולאחר כל פעימה נשמו האנשים לרווחה על כך שלא נכללו בה. הטרנספורטים היו ל״מזרח״; אף אחד לא ידע מה עלה בגורלם של המגורשים. כך נשלחו רוב יהודי ברלין לדרכם האחרונה. אלה שנותרו מאחור היו העובדים ״הנחוצים״. כל זאת ארע במהלך 1941-42. לקראת סוף 1942 התחילה אינגה לחפש אחר מקומות מסתור. בנובמבר 1942 שמעו ב-BBC (שהיה אסור להאזנה, אף האזינו לו מתחת לשמיכות עבות) ידיעה מעורפלת בדבר מעשי טבח ביהודים ב״מזרח״. זו הייתה הפעם הראשונה שנודע מה היה גורל המגורשים.

יום אחד ב-1942 נכנס רכב מסחרי של הגסטפו לתוך החצר של בית המלאכה של אוטו ויידט ואסף את כל העובדים על-מנת לגרשם. אוטו ויידט ניגש לגסטפו וביקש שיסבירו איך הם מעיזים לקחת את העובדים שלו כשיש לו הוראה מהוורמאכט לייצר עבורם סחורה. הוא חזר כעבור כמה שעות, והעובדים עמו.

העובדים בבית המלאכה

העובדים בבית המלאכה

ב-27 בפברואר, 1943 – ברלין הוכרזה כ״יודנריין״ – ריקה מיהודים. במסגרת ה- Fabrikaktion נאספו כל היהודים הנותרים, כולל אלה שעבדו בעבודות ״נחוצות״. אנשי ה-SS הלכו למקומות העבודה, ולא לבתים, על-מנת לאסוף את היהודים. ויידט כבר לא יכול היה לעזור. אינגה זוכרת שכאשר אספו את כל העובדים בפעם האחרונה, עובדת אחת, רוזה כץ, אמרה ״עדיין אין לי מעיל לנסיעה״ (Ich hab noch nicht eine Jacke fuer die Reise). אינגה ירדה ונתנה לה את המעיל שלה. בחג המולד נתן לה אוטו ויידט מעיל חדש. הוא היה אדם רגיש מאוד. כשהיא ואמה נכנסו למסתור, הן לא ידעו מה לעשות עם הרהיטים שלהן; הוא הציע להביא אותם לבית המלאכה (הרהיטים נגנבו בהמשך). הוא החביא כמה עובדים בבית המלאכה, אשר התגלו מאוחר יותר מכיוון שמישהו פטפט עם ״מרגל״ יהודי שעבד עבור הנאצים. היו נוספים כמותו, אינגה לא רצתה לדבר על כך. היא הזכירה רק את סטלה – משתפת פעולה ידועה אשר הסגירה רבים, אותה אמרה (אינגה) שרצתה להרוג לאחר המלחמה.

לאחר הגירוש, אוטו ויידט שלח 150 חבילות בגדים ומזון לטרזיינשטדט לשם נשלחו חלק מעובדיו; תיעוד על כך קיים במוזיאון. במאי 1944 אליס ליכט, המזכירה שלו, נשלחה לבירקנאו. היא כתבה לויידט על גבי גלויה שהם נלקחו לאושוויץ, וזרקה את הגלויה מחלון הרכבת. ככל הנראה מישהו מצא את הגלויה ושלח אותה לכתובת המצוינת. אוטו ויידט נסע לאושוויץ, הביא עמו בגדים וכסף, מצא דרך לשחד את אחד השומרים שיעביר לה מכתב ובו פרטים על מקום הימצאם של הבגדים והכסף (שהוטמנו איפשהו בעיר). לאחר מכן שחרר אותה, וכך ניצלה.

פאולה זילברברג, בעלה מקס ובנותיהם, אדית בת השש-עשרה ואינגבורג בת השלוש-עשרה נשלחו למחנה טרזינשטאדט (Thereienstadt) ב-2 בפברואר 1942 במסגרת ה-Alterstransport (טרנספורט הזקנים) בקבוצה של מאה מפונים. טרזינשטאדט לא היה מחנה ריכוז "רגיל". הוא עוצב כבית אבות לזקנים, שהנאצים רימו במטרה להפקיע את כל נכסיהם. בסופו של דבר נשלחו לשם לא רק זקנים. המחנה נוהל בידי מנהיגות יהודית. אנשים עבדו שם בעבודות כפייה ובניהול שגרת המחנה. המחנה שימש לנאצים גם לתצוגת ראווה. פעם ביקרה בו משלחת של הצלב האדום מג'נבה, והנאצים הציגו בפניהם את בתי הקפה ואת פעולות התרבות שהתקיימו במקום.

כיצד ומדוע מצאו עצמם בני משפחת זילברברג במחנה טרזינשטאדט? איך קרה שלא נשלחו ישירות לאושוויץ? איננו יודעים. במסמך אחד מהמחנה שבו מופיע שמה של פאולה, היא רשומה כ"פועלת" (“Arbeitaerin”).

המשפחה נשארה במחנה במשך כשנה וחצי ומשם נשלחו לאושוויץ ב-29 בספטמבר 1944 (מקס, במשלוח של גברים) וב-12 באוקטובר 1944 (פאולה ובנותיה). נראה שהבת הבכורה אדית בחרה להצטרף אל אמה ואחותה. ניתן להסיק זאת מהעובדה שהוצמד לה מספר סידורי גבוה במידה משמעותית ממספריהן של פאולה ואינגבורג. מספריהן במשלוח זה היו 92 ו-93, ואילו מספרה של אדית היה 1497.

בסך הכול, במשך שלוש שנים – בין אוקטובר 1941 לאוקטובר 1944, רצחו הנאצים 23 דודים, דודות ודודנים של אמי. האחרונים שבהם נרצחו חודשים אחדים בטרם נסתיימה המלחמה:

קורבנות השואה


הסיפור המדהים של יורגן לוין


יורגן לוין, בנם היחיד של הרמן ורחל לוין, נשלח עם הוריו לגטו לודז' ב-29 לאוקטובר 1941. יורגן נולד ב-4 באפריל, 1934 והיה אז בן 7. הוא נראה בתמונה שנה מוקדם יותר, ביום הראשון ללימודים, מחזיק שקית גדולה מלאה ממתקים, כפי שהיה נהוג באותם ימים עבור ילדים המתחילים ללמוד בבית הספר.


מהתעודות שגילינו מתברר שהמשפחה גרה ברחוב רייטר (Reiter) מס' 23 בדירה 21. הרמן מוצג כ"פועל" (arbeiter) ורחל כ"טבחית . (kochin) באותה דירה התגוררה גם משפחת טרגובניק (Targownik).


מהמסמכים אודות מותם של בני המשפחה גילינו שהרמן מת ב-1 באוגוסט 1942, כנראה בגטו, ואשתו נרצחה כ-6 שבועות מאוחר יותר ב-12 בספטמבר 1942 במחנה ההשמדה בחלמנו. תאריך מותו של יורגן היה 5 באפריל 1944, ביום הולדתו העשירי, יותר משנה וחצי אחרי מותם של הוריו! יתרה מזאת, שלא כמו הוריו, יורגן נקבר בבית הקברות היהודי בלודז' והמקום המדויק של קברו נמצא. מצבה תוקם על קברו.


כיצד הצליח יורגן, ילד בן 8, לשרוד 18 חודשים ללא הוריו? מי טיפל בו? מצאנו מסמך המציין את היותו מתלמד (lehrling) במפעל שעסק בחייטות (Schneiderei) במערכת עבודת הכפייה שהייתה נהוגה בגטו (ראה תמונה). לפי התעודה הוא החל לעבוד במפעל זה ב-12.1.1944, כלומר כשלושה חודשים לפני מותו.
שאלת שרידותו תישאר כנראה תעלומה.

ניצולים

האחות היחידה מבין אחיה של אמה שהצליחה לשרוד, תרזה (תסי) ובעלה אליאס הירש, ישבו במשך שנות המלחמה בקאלי, קולומביה. הייתה לו שם מאפייה קטנה. הם עלו לישראל ב-12 בספטמבר 1949 ובמסמכי העלייה ציינו את משפחת גוטפלד כקרובי משפחתם.

רות ואולה גוטפלד, בנותיו של טוביאס, נשארו במשך המלחמה בלונדון. שתיהן הועסקו בתור עוזרות בית עם הגיען לבריטניה, אבל מאוחר יותר נאספו, יחד עם נשים רבות אחרות מגרמניה ונשלחו לכלא הולואי (Holloway) ולאחר מכן הועברו לאי מאן (Isle of Man), שם היו עצורות במשך כשמונה-עשר חודשים. מאוחר יותר התגייסה רות לצבא הבריטי והוצבה בדבון (Devon) בתור עובדת מטבח. אולה, שהייתה תוססת מכדי "שיגידו לה מה לעשות", בחרה להירתם למאמץ המלחמה בעורף ועבדה בבית חרושת לייצור תחמושת בלונדון, שם החיים היו קשים ביותר. בשנות החמישים המוקדמות קרא בעלה של רות, האנס דאהל (Hans Dahl), מודעה בעיתון ג'ואיש כרוניקל (Jewish Chronicle) שפרסם סאלי ובה ניסה לאתר את אולה ואת רות, וכך הם גילו אלו את אלו. הן נשארו לחיות בבריטניה לאחר המלחמה.

סלמה גוטפלד התגוררה גם היא בשנות המלחמה בבריטניה ועברה בסיום המלחמה לניו יורק, שם עבדה כאחות פרטית. אמי ואחיה פריץ ניסו ליצור עמה קשר שם, אך היא סרבה באופן נחרץ לכל קשר שהוא עם סאלי או עם ילדיו.

הנרייטה זנדר (Henriette Zander), דודתו של סבא סאלי (אחותו הצעירה של אביו איזאק, שנולדה ב-26 במאי 1869 בברוס), נלקחה אל גטו טרזיאנשטדט ב-12 ביוני 1942 ויצאה לחופשי עם שחרור המחנה בשנת 1945. היא עברה להתגורר בבית אבות בפרנקפורט לאחר המלחמה. כמה שנים מאוחר יותר היא ניסתה לאתר את אחיינה סאלי בישראל. ב-25 בנובמבר 1952 היא כתבה מכתב ל"קול ישראל", שהייתה לו באותם ימים תוכנית לחיפוש קרובים שגורלם לא נודע בשל המלחמה. היא סיימה את המכתב במילים בעברית, "יישר כוח" ו"ובא לציון גואל". הבקשה הועברה למדור חיפוש קרובים נעדרים של הסוכנות היהודית, אשר איתר את סאלי ושלח את כתובתו לדודתו ב-11 בינואר 1953.

אלפרד פביאן, אחיינה של סבתא אמה – הבן של זיגפריד פביאן, אחיה של ג'ני לוין, נולד בנוימרק (Neumark) ב-1910; היה גנן במקצועו. הוא נשלח במשך המלחמה לשלושה (!!!) מחנות ריכוז שונים: תחילה לטרזיאנשטדט, משם לאושוויץ ולבסוף לבוכנוואלד, משם שוחרר באפריל 1945. הוא עבר להתגורר בניו יורק ונפטר שם ב-1998.

שנות המלחמה ראו גם את נישואיהן של שתי בנות גוטפלד הגדולות בחיפה ואת לידותיהם של ילדיהן הראשונים – נכדיהם הראשונים של בני הזוג גוטפלד. אמי האני נישאה לאבי קארל גרדווהל (Karl Gradwohl) ב-12 באוקטובר 1939. אני נולדתי ב-7 במאי 1941; הילדה נישאה ליואל דרייקורס (Yoel Dreikurs), שלימים עיברת את שמו לדורון, ב-2 בפברואר 1940. בן דודי יעקב דורון נולד באוגוסט 1941 ואחותו יהודית – באוקטובר 1943.

הדוד אלפרד

הדוד אלפרד

זכרונותי משנים אלו כילד קטן הם זכרונות של אזעקות מייללות עם בוא המטוסים האיטלקים להפציץ את נמל חיפה ובתי זיקוק, והוריי הנושאים אותי למטה אל חדר המדרגות (לא היו מקלטים אז). אני זוכר גם את דודי אלפרד, שהתנדב לשרת בצבא הבריטי. הוא גויס ב-14 ביולי 1942; לפני כן עבד כמכונאי בחברת פורד בחיפה ועם גיוסו סופח ל-יחידת ה-R.E.M.E. (Royal Electric Mechanical Engineers), שם שירת בתפקיד מכונאי והיה מוצב במצרים. כשהגיע הביתה לחופשות, לובש מדים, הוא נהג להביא לי סוכריות ושוקולדים מה"שקם".
בהביטנו אחורנית אל שתים-עשרה שנות המשטר הנאצי והשפעתן על המשפחה שלי, האירוע הבולט ביותר הוא החלטתו של סבא שלי, סאלי גוטפלד, לעזוב את ברלין בשנת 1933 ולעלות לארץ. האירוע בולט משתי סיבות הקשורות ביניהן: הראשונה היא גורלם הנורא של האחים שלו ושל סבתי אמה ומשפחותיהם – 23 אנשים, נשים וילדים שנרצחו[1], וזהו הגורל שללא ספק ציפה גם למשפחתו-שלו, אילו נשארו. הסיבה השנייה היא תוצאת החלטתו, במונחים של התפתחות המשפחה. לסאלי ולאמה היו חמישה ילדים. בדור הבא היו לבני הזוג גוטפלד שנים-עשר נכדים, שאת כולם הם זכו להכיר טרם מותם (אמה נפטרה בשנת 1965, סאלי ב-1971). לאחר מותם, ומשבגרו אותם נכדים, נולדו להם ילדים משלהם, וכיום יש בסך הכול 31 נינים לבני הזוג גוטפלד. אלו, בתורם, בגרו, נישאו וילדו ילדים משלהם: נכון לחודש ספטמבר 2010 חיים בעולם 34 בני נינים לבני הזוג גוטפלד!

[1]לאלה יש להוסיף את שני ילדיה מנישואים קודמים של שרלוט גוטפלד, אשתו השנייה של טוביאס – אווה והלמוט נברצקי, שנרצחו עם אימם באושוויץ בינואר 1943